27.12.07 מתיבת הדואר: התקבל מיעקב כהן -נחל עוז
מעולמה של טובה 14.12.07
קוראיי הנאמנים והאהובים,
בעת כתיבת שורותיי אלה-
ידעתי תסכול ועצב.
כל השבוע הוקפתי ברקפות
וידעתי שאכתוב עליהן ב"עולמי" המסכם שבוע.
אך-
לפתע,ללא שליטתי,
נלקחתי ע"י "המקלדת" לעולמות רחוקים של
מתיישבים עיקשים שלמרות האסונות אשר פקדו אותם-
המשיכו להיאבק על אמונתם ועל הישארותם בנחלתם.
מקווה שתסכינו עם המהמורות והנפתולים שחוויתי בעת הכתיבה.
מאחלת לכם קריאה נעימה!
שדה רקפות ביער בן-שמן
צילום: לילך ביליה
רקפת-
הפרח האהוב
עליי ביותר !
צמח כה אצילי!
הרקפת- כה ענווה
וכה צנועה!
ביישנית היא וניבטת
לה בחשש מבין הסלעים.
מעטים הם הדברים
שבזכותם אני שורדת את ימי החורף הקרים והרטובים.
אך- מרבדי הרקפות
שמסביב לגבעות מודיעין-,
מרחיבים לבב
וצובעים בצבע ורדרד
את השמיים המעוננים.
השבוע
הרקפות שלי
לוקחות אותי לימים אחרים-
לימי ראשית
ההתיישבות בארץ ישראל.
אחד השירים
האהובים עלי הוא השיר "רקפת"
שכתב לוין קיפניס:
מתחת לסלע
צומחת לפלא
רקפת נחמדת
מאד.
ושמש מזהרת
נושקת עוטרת,
עוטרת לה כתר
ורוד.
"רקפת,רקפת"
צפור מצפצפת
"הציצי אך
רגע אלי !"
רקפת נהדרת
בסלע נסתרת
נסתרת מנפש כל
חי.
יצאה עם הרוח בת-שבע לשוח,
היה אז הבקר
בהיר.
כל צמח,כל פרח
אוספת בדרך
ופיה אך זמר
ושיר... לללל
בת-שבע מזמרת-רקפת
ממהרת
מציצה אך רגע
אחד...
מי זאת הנשקפת?
אכן זו רקפת!
בת-שבע ניגשת
לאט... ללללל
מסלע וגבע
יורדת בת-שבע
רקפת-חן על
החזה
צפור מצפצפת
ורוח לוטפת
וסוף כבר לזמר
הזה.
בשיר היפהפה מוזכרת בת-שבע ...
מיהי בת שבע ?
מתוך עיתון "ידיעות אחרונות"
11.12.1997 (אתר צפונט)
גיבורת שירו הנודע של לוין קיפניס,הינה
בת-שבע אורני,
נערה יפהפייה,בת למשפחת דוברובין
המפורסמת !
בחורף 1927
הגיע למטולה המשורר והסופר לוין קיפניס.
בערב-הוא ראה חבורת נערים ונערות שרים ביחד.
לוין קיפניס שאל מי
מוכן להתלוות אליו בבקר,ולהראות לו את מפל התנור?
כולם התחמקו...ורק בת-שבע,בת למשפחת דוברובין,התנדבה.
למחרת-השניים פסעו יחדיו במדרון,והנה-מתחת לסלע
צומחת לפלא רקפת...
ועל העץ-ציפור מצפצפת...ורוח לוחשת...
וכל זה הביא השראה ללוין קיפניס
אשר התיישב וכתב כמה שורות...
מאוחר יותר-השיר הולחן והתפרסם.
בת-שבע אורני נפטרה בשיבה
טובה,ב-1997, והיא בת 92 שנים!
בת שבע בתקופת הינקות
עם בני משפחתה,משפחת דוברובין.
בת שבע היא התינוקת
הקטנה שבתמונה (אתר
צפונט)
בת-שבע אורני
הייתה נכדתו של יואב דוברובין,מחלוצי הצפון.
על שמו נקראת "אחוזת
דוברובין" - הנמצאת ביסוד המעלה.
משפחת דוברובין:מאסטרחאן ליסוד המעלה
משפחה של סובוטניקים (נוצרים שומרי שבת)
שחיו באסטרחן שעל שפת הוולגה.
הם עברו גיור
כהלכה,מכרו את ביתם ועלו לארץ ישראל בשנת 1903
כשיואב דוברובין,אבי המשפחה,היה אז בן 72 !
בתחילה,שהו ביפו
ומשם-עברו להתגורר ביישוב "בית וגן" שליד יבנאל.
הם התגוררו
בבקתות העשויות מחימר והותקפו ע"י שכניהם הערביים.
בתו הצעירה של
יואב ושניים מנכדיו- חלו ונפטרו,
והוא החל לחפש למשפחתו
מקום מגורים אחר.
יואב דוברובין התרשם לחיוב מהמקום שהוצע לו - במושבה יסוד המעלה,
בשל מייסדיה שהיו אנשים חרדים,
ובשל עמק החולה
הפורח והמלבלב שהזכיר לו את ערבות הוולגה...
.
יואב ורחל דוברובין
לבסוף-הוא רכש
בכספו,שטח אדמה (650 דונם),הנמצא מחוץ למושבה יסוד המעלה,
ועליו –בנה עם
משפחתו את בית האחוזה.
יואב הקים יחד
עם 4 בניו- משק חקלאי ששמו יצא למרחוק בשל הצלחתו ובשל רמתו החקלאית הגבוהה.
בשנת 1922 קיבלה
משפ' דוברובין מדליה על
גידול השור הכבד ביותר בגליל.
בשנת 1927 קיבל
יואב דוברובין מהנציב הבריטי העליון תעודת הוקרה על
גידול גרגרי החימצה (=חומוס) הגדולים ביותר בא"י.
3 שנים עברו על משפחת דוברובין
בעבודה שהניבה אך תוצאות ושמחה.
בימי חג ובכל
חגיגה-היו איכרי המושבה מתאספים בבית משפ' דוברובין ושרים במקהלה כשיעקב הבן מנצח על השירה.
אבל-
אחוזת דוברובין שכנה בקרבת שפת הביצה- "אגם החולה"...
בני המשפחה חלו
בקדחת האכזרית בזה אחר זה.
הבן יעקב היה
החלל הראשון והוא אך בן 25 שנים.
לאחריו,מת
ממלריה גם אברהם,הבן השני ו-3 מנכדיו.
הקדחת אף תקפה
מספר פעמים את יואב עצמו,אך הוא שרד.
וכל אותה עת-שמר
יואב דוברובין על עוז כוחו ועל אמונתו.
רק לאחר שאנשי
יסוד המעלה הפצירו בו לעזוב את בית האחוזה
ולהציל את נכדיו
שנותרו-
הסכים יואב דוברובין לנטוש את בית האחוזה ולעבור לראש-פינה,המושבה השכנה.
אך -הוא השאיר
במשק,ביסוד המעלה,את יצחק,בנו המבוגר.
הם עזבו
במוצ"ש ובעודם מתנהלים בעגלה,כשחפציהם מאחור,
עברו ליד בית
הכנסת של יסוד המעלה שהיה באותה עת מלא במתפללים.
מתיישבי יסוד
המעלה יצאו אליו
ויואב נתבקש
לרדת מהעגלה,להיכנס לבית הכנסת ולעמוד על הבמה.
יואב עמד מול
דלתות ארון הקודש הפתוחות.
כשנשאל ע"י
אחד האנשים:
"יואב,אמור
נא לקהל את האמת,כאן בבית-הכנסת אל מול ספרי התורה:
אתה לא מתחרט
שהתגיירת,עזבת את אסטרחן,ועלית להיות איכר יהודי בארץ
ישראל? אחר כך בנית את בית האחוזה בגליל וקברת את יקיריך,
והלילה,מוצאי
שבת,עם פרד,עגלה וקצת חפצים,אתה עוזב את נחלתך,ועובר לראש-פינה?"
יואב דוברובין לא השיב.
הוא קם על
רגליו.
רחש לא נשמע.
וכך כתב
(באותיות קיריליות):
"אחי
האיכרים,אנשי יסודקה (=יסוד המעלה),נחמה יש לי בעולם
הזה,
שאלה
הקטנים,הנכדים שלי יעקב ורות,יידעו לקרוא את התנ"ך בעברית.
ואתם הרי יודעים
שלא באתי לארץ הקודש להרבות בנכסים וממון,
כי אם מתוך אהבת
הבורא."
וכך-כשדממה ושקט
שררו מסביב,
פסע יואב דוברובין החוצה,עלה על העגלה והמשיך בנסיעתו לראש-פינה.
בראש-פינה הקים יואב
משק קטן,
אך האסונות
המשיכו לפגוע:
הבן הצעיר אפרים
נעקץ ע"י זבוב ומת.
כעבור 3 חודשים-
נפטרה גם אלמנתו של אפרים כאשר כרעה ללדת.
לאחר 5 שנים-
נפטרה רחל,אשתו של יואב.
יואב דוברובין נפטר בגיל 104.
יצחק דוברובין היה האחרון מבני המשפחה שהיה באחוזה.
לפני שעבר לגור
בבית-אבות,מסר יצחק לקק"ל
את נחלת המשפחה הנמצאת
בין המושבה יסוד המעלה ובין שמורת החולה.
אחוזת דוברובין שוחזרה וכיום- היא משמשת מוזיאון וארכיון לתולדות
ההתיישבות
ביסוד המעלה ובעמק
החולה,ומנציחה את סיפורה המדהים של משפ' דוברובין.
בואו לבקר !
ויש לעתים,
ובלב מתרוננת "רקפת" אחרת
שובבה יותר
קופצנית יותר
מעיזה...חצופה...
ואז- מפזמת אני את השיר "רקפת"
שכתבה באהבה תלמה אליגון
רוז,
הלחין בשובבות מוני אמריליו,
ושרה בחינניות רוחמה רז:
רקפת בהרים
מתיפייפת במסתרים
מתרפקת על סלע
בלילות הקרים.
רקפת לבדה
מתעטפת בסודה,
את יופייה הצנוע
רק הרוח ידע.
מה יפה היא רקפת על סלע,
מה יפה הוא החורף יום שמש
ומעצב הלילה פתע נולד לו
פרח של אהבה.
רקפת ושירי
מתגלגל לו על ההרים,
מתדפק הוא על סלע
בלילות הקרים.
רקפת במטר
מתכופפת לה לאיטה,
ושואלת מדוע
ומוחה דמעתה,
מה יפה היא רקפת...
בליבי צרוב זיכרון חזק
עת הייתי תלמידה בכיתה ד' או ה'
ולמדתי בביה"ס היסודי ע"ש א. ד. גורדון בגבעתיים.
המורה ישראל נהג להקרין לנו,פעם בשבוע,סרט באורך
מלא.
היינו מתאספים באולם הספורט,ישובים על ספסלים,
ומצפים בשקיקה ל"סרט" שיוקרן על הקיר.
מאחורינו-היה המורה ישראל מנווט את גלגלי הסרט
כשהוא רציני וזעוף מבט.
מאד פחדתי ממנו...
ופעם-התלווה למורה ישראל איש שלא הכרתיו.
האיש הזר סיפר לנו כי הוא יקרין לנו סרט על בתו.
ועל "הקיר"- הוקרן סרט מרגש על ילדה
יפהפייה
שביום אחד-
השתנו חייה!
היא חלתה במחלת הפוליו...
במהלך הסרט-
חווינו יחד אתה את התהליך שעברה,
מכאב ומשבר להתמודדות ותקווה.
כילדה-נפעמתי מהאור ומהאופטימיות
שהופגנו בסרט.
ואיך שייך זכרוני זה לכל אשר כתבתי לכם השבוע?
ובכן-
השיר שליווה את הסרט,הן בפתיחתו,
הן ברגעיה הקשים של הילדה,
והן כאשר טיילה במרחבי השדות הירוקים והפורחים
כשרגליה נתונות בתוך "ברזלים"...
היה:
רקפת שכתב לוין קיפניס!
ברבות השנים-גדלתי...בגרתי...
אך תמיד כשאני שומעת את אסתר עופרים
שרה את השיר הענוג: מתחת לסלע צומחת לפלא..
אני נזכרת באותה ילדה מדהימה
ודמעות זולגות בנשמתי !
טיפ למגדלי רקפות בעציצים
כדאי להניח קוביות קרח בעציץ הרקפות !
מדוע?
"הקרח נמס לאט.
כך יוצא שמימיו מחלחלים בנחת,מה שיוצר את
"אפקט הטיפטוף"-
השקייה איטית שמאפשרת
למרקם התערובת
להישאר אוורירי ולשורשים ליהנות מהחמצן.
לא חייבים להשתמש בקרח.
אם נשקה את הרקפת בטפטוף איטי,היא תשמח
באותה מידה.
(לאה דרורי,לאשה)
מקווה שנהניתם! 
בברכת סוף שבוע
ורוד,קסום ונפלא !
שלכם,טובה קלדס