סיפור מאת
יעקב משולם
לנכדי,
באהבה.
ש ח ו ר ק ו .
גרנו
בקריית-חיים, ברחוב ט', בבית קטן שאבא בנה על מגרש שרכש.
כאן בנו בתים,
כל אחד על פי תכנונו. הארגונים נגמרו ברחוב ו' וכל אחד בנה לפי רצונו. אנו באנו
לרחוב ט' מרחוב ב'.
השנה 1945,
כמה חדשים לפני סוף מלחמת העולם השניה. זה עתה נולדה אחותי השניה, נורית. לפני זה
היינו משפחה קטנה: אבא, אימא, אני, יעקב ואחותי הקטנה עליזה. אחותי עליזה הייתה
מרכז הבית. מועדפת ומפונקת. ילדה חולה היא
, כך אמרו לי וכי אני, הגדול ממנה בארבע שנים, צריך לטפל בה ולשמור עליה. היא הייתה
בת שלוש ואני בן שבע. "אחותך נולדה עם מום בלב, ילדה כחולה. כך היא. דמה לא
מזדקק ונשאר כחול ולכן היא חלשה וחולה תמיד וצריך לשמור עליה". ואז, בדצמבר,
1944 , נולדה אחותי השניה. הורי אמרו לי כי היא בריאה,
אבל בגלל זה
שהיא קטנה, צריך לשמור עליה ולפנק ואני כבר ילד גדול,
בן אחת-עשרה.
קצת קנאתי באחיותיי, שכל תשומת-הלב ניתנה להן ולרוב שמחתי, כי אז איש לא נתן את
הדעת עלי וגם לא נדרשתי לכלום, למעט איסוף עצים למדורה בזמן שאימא עשתה כביסה ועוד
ועוד מטלות שלעיתים קרובות הוציאו אותי משלוותי
והשתדלתי לא להיות בבית.
בחזרי
מבית-הספר, מיהרתי להכין שיעורים על רגל אחת ולמהר לחברה' שכבר חיכו לי ברחוב
למשחקים ממשחקים שונים, כמו איסוף קופסאות קרטונים של סיגריות ומכסי-מתכת של
בקבוקי-בירה. היינו יושבים שעות על המדרכות
ומשפשפים ז'יטונים, שהיה להם ערך לפי הציור שהיה מופיע עליהם, למשל סיגריות
מצריות "סימון ארצט". שהראש של בעל המפעל,
בעל התרבוש האדום היה מעוצב עליו ואנו קראנו לו
"קינג
פארוק", או הסמלים של הסיגריות
"אודם". "לטיף". "דפנה"
ו"עתיד". שהיו קופסאות של שלושים סיגריות וכשהייתה מזדמנת לנו פרוטה,
היינו רוכשים אותן ומעשנים , בדבקות רבה, במקלט.
פעם, בשובו
מהעבודה על אופניו, כמעט דרס אבי גור כלבים. כדור עגול, שחור. אבי ריחם עליו
והביאו הביתה, מתנה לאחיותיי וכמובן, מאחר שאני גדול, הוטלה עלי מלאכת הטיפול בו.
הגור היה נחמד. אבי קרא לו בשם ש ח ו ר ק ו.
בתחילה פחדו
אחיותיי ממנו פחד מוות, אך במהרה התרגלו והחלו ללטפו ולאמצו אל ליבן. אט אט גדל הכלב. אבי לא הסכים שיהיה בבית ובנה לו מלונה בחצר,
תקע יתד, קנה לו קולר ושרשרת והכלב היה קשור בחוץ. לאחר שבועיים, יצאה אחותי לחצר, לשחק עם שחורקו ופתאום פרצה בצעקות נוראות. יצאתי החוצה ואחותי קראה
לי והראתה לי דבר נורא, שעד אותו זמן לא היה מוכר לי: הגור היה מלא קרציות. חיות
נחמדות..., כמו סרטנים קטנים ואחרות גדולות, כמו בלונים, מלאות בדם שמצצו ממנו.
מחברים שמעתי שקרציות מוליכות מחלות ומיד צריך להפרידן מהכלב. אם אתלוש אותן,
לעולם לא אספיק ולכן צריך לתלוש כמה שאפשר ולקנות בבית-מרקחת "אכסלון", נוזל ואבקה נגד קרציות ולהכניס את הגור
לאמבטיה. אז הבנו כי להחזיק גור בבית זה לא רק שעשוע אלא גם נטל וזו לא סתם בובה,
אלא בעל-חיים שאינו יכול לדאוג לעצמו וחייבים לטפל בו במלוא הרצינות.
לקחתי את
האופניים, נסעתי לבית-מרקחת, ביקשתי אכסלון והסבר, כיצד
רוחצים כלב. חזרתי הביתה, מילאתי דלי מים ועבדתי שלוש שעות רצופות עד שהמסכן, שיללותיו נשמעו למרחוק, היה נקי מהן
ו"הסריח" מסבון קרבול. ניגבנו אותו והכנסנו אותו הביתה. אחותי הכינה לו
בקבוק עם פיטמה, מלא חלב ממותק ולאחר רבע שעה נרדם בידיה, כשהוא מגרגר ונוהם
מעונג. חשבתי שבא הקץ לתלאות. אחותי שמה תחת מיטתה מגבת והניחה את הגור.
עם ערב, קם
הבחור והחל מסתובב בחדר, תוך שהוא מרחרח כל סנטימטר שהוא עובר. לא הבנו דבר, אבל
לפתע נעצר, כורע על רגליו וכתם של שתן מתפשט. מפחד, מה יאמר אביה, רצה אחותי
ומנגבת, אך הבחור ממשיך ועוד כמה צעדים עוד מנה ולאחר מספר נוסף של צעדים, גם
תוצאות ארוחת-החלב... את זה הספיק אבי לראות והוא ציווה עלינו לשים אותו בארגז
גבוה. אהה! איזה יופי של פתרון! באמצע הלילה יללות נוראות. הוא בארגז לבד ואימא
אינה על ידו. אבי זועם ומאיים לזרוק אותו מחר במפרץ, במקום שממנו הביא אותו. אחותי
לוקחת אותו בידיה, נותנת לו בקבוק עם פטמה ולפני שהוא נרדם, לוקחת אותו למיטתה ושם
הוא נרדם, שקט, שבע רצון ומלא ביטחון. אכן, מצא היתום את "אמו".
הצרות שבאו עם
זה לא נלקחו בחשבון. כל בקר היה אבי מתרוצץ ומחפש את גרביו ואת נעליו, אשר שמשו
במשך הלילה כלי משחק בידי האדון, שהיה חוטף מכות מאבי ותוך יללות נמלט אל מתחת
למיטה ומאחר וגם אני חטפתי מכות מאבי, הגיע למסקנה שהוא אחד מבני המשפחה. הוא קרע
כרים ופיזר נוצות, אכל תחתונים של אחיותיי ואחותי הייתה מחפשת את בובותיה שסבלו
מנחת שניו ופוזרו ברחבי החצר. שחורקו גדל וכשאימא הייתה
שולחת אותי לצרכנייה של שבתאי, ברחוב יד', היה מתלווה אלי. בשיחות שניהל שבתאי עם
הנשים הקונות, הוא היה מתלונן שיש נשים שאינן מתביישות ו"סוחבות" ביצים.
הוא היה מניח את הביצים תחת הדלפק ומשם היו נעלמות, עד שיום אחד נדהמתי לראות
שאדון שחורקו יושב בצרכנייה ובוחן את כולם וברגע שאיש
לא שם לב הוא קם, עם ראש מוטה למטה, זנב מקופל בין הרגליים. ניגש בזהירות בזהירות לביצים, לוקח
ביצה בפה, יוצא לאט לאט מהצרכנייה ועל המדרכה שליד
הכביש מנפץ אותה ואוכלה במרץ. הוא מצליח לקחת שלוש-ארבע ביצים, בלי שאיש הרגיש בו.
אמרתי לעצמי: "גנב מומחה!" וברחתי משם. יותר לא באתי אתו לצרכנייה.
בשבת בבקר,
לאחר שנתנו לו לאכול, ישבנו אנו לשולחן. אבי אמר ששחורקו
מסריח וצריך לעשות לו אמבטיה. הנ"ל ידע עברית. כששמע, קם מיד , קפל את
זנבו ובהיחבא נכנס מתחת לאחת המיטות.
לרוב, ידענו לאן ברח ותוך כדי יללות ורעידות סחבנו אותו למקלחת. כשנרטב, ניסה
להימלט, אך אנו אחזנו בו ומרחנו אותו בסבון. לאחר השטיפה זרקנו עליון מגבות, כי
הוא היה מתחיל להתנער ולהרטיב את כל הבית. תוך כדי מקלחת האזין שחורקו לשיחת הורי על כוונותיהם ללכת לים. מיד ניגש לשורת
המתלים של הבגדים, שם הייתה תלויה החגורה שלו עם הקולר, לקח אותה בפיו והתייצב ליד
הדלת. אנו אוספים ציוד והולכים ברגל. חוצים את הקריה דרך רחוב יח'.
אני מחזיק
בחגורה של שחורקו – כלב גדול וחזק. מתברר שהגזע שלו הוא
כנעני. הכנענים, ברובם,חומים, אך הוא שחור כשמו. אני מחזיק בכוח את השרשרת, כשהוא
פוגש חברים ומנסה לפרוץ אליהם.
המון משפחות
נוהרות רגלית לים, מחליפים רשמים וברכות. החול חם ולוהט ואנו בלי סנדלים, מקרקרים ומקפצים
מפיסת צל למשניה. החול כה חם עד שאבי אומר שאם נשפוך ביצה היא תיהפך מיד לחביתה.
אנו מגיעים לים. אחיותיי רצות לים עם דליים , אוספות מים מכל גל נסוג ומנסות לבנות
ארמונות. הן בונות ושחורקו מקפץ סביבן ומחריב להן
בנביחות צהלה, כאשר הן צועקות עליו מלוא
גרונן. אני עוזר לאבי להקים צל. פורסים שמיכה ומכניסים את כל הפרות, המים והמזון.
מוכרי ה"אסקימו" עם הארגזים שלהם מסתובבים ומכריזים בקול על מרכולתם:
"אסקימו בוזה בגרוש וחצי!"
השעה
שתים-עשרה. אין מציל. בשני קצוות, במרחק מאתיים מטר זה מזה, תקועים שני דגלים
אדומים, המזהירים מים מסוכן. איש אינו שם לב וכולם קמים, משחקים מטקות והצהלה רבה.
לפתע, מהומה! מישהו, כנראה ילד, נסחב במערבולת לתוך הים. זעקותיו נשמעות. אין
שחיינים וכולם עומדים וסופקים כפיים. שחורקו עומד לידי
ומסתכל בסקרנות לאן שכולם מורים בידיהם. הוא פורץ בריצה לתוך הים, כשאני מנסה
לעוצרו, אך הוא – בשלו. הוא כבר שוחה. לאחר כמה דקות הוא יוצא מהמים ובפיו בובה,
בא אלי, מכשכש בזנבו. אני לוקח את הבובה ומראה לו בידי את הדמות הנראית במים. הוא
מזנק שוב. תוך כמה דקות אני רואה אותו שוחה כשראשו זקוף מעל למים והוא חותר במרץ
ברגליו הקדמיות. לאחד דקות אחדות הוא משיג את הילד, תופס במכנסיו ומתחיל לסחוב,
אלא שהמכנסיים נשמטים מגופו של הילד ונשארים בפיו של שחורקו.
שחורקו עוזב את המכנסיים, פונה אל הילד, תופס בעדינות
את ידו וחותר לחוף, תוך מצהלות האנשים.
בינתיים הגיעו
המצילים ששחו לעבר הכלב, לקחו את הילד ממנו ואותו עזבו לאנחות. בשארית כוחותיו
הגיע שחורקו לחוף והתקבל בחיבוקים וליטופים.
בערב הגיעה
המשפחה עם הילד לביתנו להודות, אך שחורקו נפח את נשמתו
קודם לכן. מרוב מאמץ – לבו לא עמד לו.