27.11.07    סיפורה          :      מאת גדעון שדמי

    רינה ורחל תאומות זהות. שתי טיפות מים. עד גיל ההתבגרות,  אימן הייתה היחידה שהבחינה ביניהן כבר ממרחק. לאחרים הן גרמו לא מעט צרות. הן למדו לנצל את דמיונן כבר בגן הילדים. בבית הספר הן גרמו למורים שלהן לבוא לעיתים קרובות במבוכה.  כך היה  גם  עם חבריהן והשיא , כאשר היו לחיילות.

רק פעם אחת, בעודן ילדות קטנות, נזקקה אמא לוודא את זהותה של רינה באמצעות הסימן המיוחד, שרק היא ידעה אותו. יום אחד הגיעה אחת מהן בוכיה ופרועת שער.

היה  ריב ילדות שהגיע לקטטה של ממש. אמא חיבקה את הילדונת הבוכייה, לקחה אותה בזרועותיה  והציצה לתחתוניה. על ישבנה השמאלי זהר הכתם האדום. כן,  רינה, בודאי, אמרה לעצמה.  מי אם לא היא. השובבה בין השתיים.

    התאומות  באו לאויר העולם כאשר זהבה הייתה כבר בת שלושים ושמונה.  לכמה ייסורי גוף נזקקה  וכמה חיבוטי נפש ידעו היא ויצחק שותפה, עד שזכו  בבנותיהם היפות והחמודות.  אושרם לא ידע גבול . גדלו  וטפחו  אותן וליוו את כל צעדיהן. החרדה לשלומן הייתה לחם חוקם.

 

   בצבא שתיהן שרתו באותו המחנה.  בהד עשר. קורס חובשות .  יום שישי אחד באה רחל אל רינה  כשהיא שטופת דמעות. בקושי הצליחה לומר את מה שרצתה. "אני נשארת שבת",אמרה."המכשפה המכוערת הזו התלבשה עלי. היא פשוט מקנאה. מה בסך הכל עשיתי? הוצאתי הגה בשעת מסדר היציאה הביתה. הבטחתי לשלומיק שאבוא". ושוב נחנקה בבכי. רינה גם שובבה וגם בעלת לב של זהב. "לכי להתלבש ליציאה. אני נשארת במקומך".

שעה ארוכה עמדו חבוקות בעוד רחל גועה בבכי.

 

   הלכה רינה והתישבה על מיטתה של רחל אחותה.  כך ישבה, הרהרה במה שקרה וציפתה שהזמן יעבור מהר.

   "המכוערת", הסמלת, באה לביקורת. לבדוק אם רחל במקום.  עמדה מבלי לומר דבר וצפתה ממושכות בחיילת.  רינה לא יכלה להתאפק יותר ופרצה בצחוק. 

  "אני אראה לך!"  צרחה ויצאה בצעדים מהירים.  אחרי רגעים ספורים חזרה, כאשר לפניה  צועדת סגן דליה, מפקדת הקורס.  "הנה" , אמרה הסמלת והצביע על החיילת היושבת על המיטה.  סגן דליה עמדה  רגע  ונעצה מבט חודר ברינה.  הסתובבה ויצאה כאשר הסמלת בעקבותיה.

 

   ביום ראשון  , בשעת מסדר הבוקר , לא הייתה חיילת אחת שהצליחה לעצור את צחוקה.  הסמלת עמדה אובדת עצות מול מחלקה שלמה צוחקת ולא ידעה איך להגיב. הסיפור היה לשיחת היום בבסיס.  הוא הפך לחלק  מההווי  של הבסיס, כאשר עבר מפה לאוזן וממחזור למחזור.

 

   תקופת השרות הצבאי מסתיימת ומתחילות  ההתלבטויות מה לעשות.  רחל , טיפוס מתמיד שגם יודע מה רצונו. החברות עם שלומיק נמשכת ומעמיקה.  רחל מחליטה ללמוד. היא מכינה את עצמה. חוזרת על כל מחברות הלימוד שלה.  ישנן לה נטיות טכניות והיא מחליטה לצאת לקורס הנדסאיות אלקטרוניקה.  תקופת מכינה ולאחריה הלימודים.  הנושא מאד לרוחה והיא מגלה עניין רב. משקיעה הרבה בלימודים.  אפילו על חשבון הזמן עם שלומיק. שלומיק אינו רוטן. הוא מבין ועוזר. מחכה בסבלנות לגמר הלימודים.  "היה כדאי" , אמר שלומיק, כאשר רחל הביאה לו תעודת גמר עם ציונים מרשימים.

 

   רינה  עדיין לא מצאה את דרכה. עוברת מעבודה לעבודה.  לא מחזיקה מעמד זמן ממושך במקום אחד.  גם החברים מתחלפים כמו גרביים.  אין בה שקט. משהו בתוכה דוחף אותה מניסיון לניסיון.  היא מלאת קנאה באחותה המצליחה. מצליחה בלימודים וכבר יש לה מקום עבודה  עם שכר ראוי.  קנאתה הגדולה ביותר היא שלומיק. החבר המקסים שלה.  הוא ממלא את חלומותיה.   לילות  של שינה לא שינה, גדושים בפנטזיות, הם מנת חלקה. 

 

   רחל עושה חיל במקום עבודתה. היא זוכה להערכה רבה  ומתקדמת בתפקידים המוטלים עליה.  גם שכרה עולה בהתאם.  העבודה מאד מענינת והיא מאושרת.  החברה בה היא עובדת עוסקת ביבוא רכיבים  המשמשים בתעשית האלקטרוניקה.  מעסיקה, אשר מבחין בכישוריה, מחליט להציע לה לעסוק בשיווק טכני של  אביזרי האלקטרוניקה.  עינו המנוסה לא טעתה. היקף המכירות בתחום עבודתה של רחל גדל בצורה ניכרת.   לא יכול היה להיות מהלך טבעי יותר מאשר להטיל על רחל את ניהול השיווק של החברה.  לא עבר זמן רב והמעסיק יכול היה לטפוח לעצמו על השכם.  ההצלחה הייתה שלמה. חלה נסיקה גדולה בהיקף המכירות של החברה.  המעסיק ממש העריץ אותה. הוא לא היסס לתת ביטוי כספי לשביעות רצונו.

 

  שלומיק עבד במשרד תיירות.  גם משכורתו הייתה משכורת סבירה.  מצבם הכלכלי הטוב,  הוליד דיבורים על  קשר קבוע ונישואין. בשלב הראשון החליטו לעבור ולגור יחד. ניסיון, כמנהג הצעירים בימים אלה.  הקופה אומנם עדיין לא משותפת.  החליטו בהסכמה  על צעדים איטיים  ובטוחים.

 

   המעסיק של רחל מציע לה לצאת לשבוע לארצות הברית  , למפעל המייצר את הרכיבים האלקטרוניים.  "כל ההוצאות על חשבון החברה. אני בטוח ששבוע כזה יתרום הרבה , הן לידע  הטכני שלך והן   ללימוד דרכי שיווק".

    שלומיק לא היה כל כך מרוצה. חשב על אפשרות להצטרף, אך לא קיבל שחרור ממקום עבודתו.  "שלומיק, גם לי קשה, אבל שבוע עובר מהר. אני מבטיחה לך, אם אוכל לקצר ביום , יומיים, לא אהסס לעשות זאת. נפרדו בחיבוק  לוהט ונשיקה ארוכה, ארוכה.  שלומיק סופר את הימים והשעות.

 

כאשר שמע את צלצול הטלפון, הייתה השעה ארבע בבוקר. "רחל" קרא בהתרגשות."איפה את. מתי את חוזרת?".  "שלומיק, אני מקצרת ביום. חוזרת מחר בערב, כלומר אצלכם זה כבר הערב. בוא לקחת אותי".  "אני בא , מתוקה שלי. אני אהיה שם ואחכה לך. נשיקות ולהתראות". נראה לו שזה היום הארוך בחייו. הזמן זחל וכל שעה נמשכה כמו נצח.  יצא לדרך מוקדם מהנדרש.  בכביש החוף, סמוך לנתניה, פקק תנועה ענקי. ישב בחוסר סבלנות ודאגה , תוך שהוא מניע את ברכיו בעצבנות.  ברדיו "קול הדרך", מסרו על תאונה קשה בקרבת נתניה.  אפילו לחזור ולחפש דרך חלופית , אי אפשר היה כבר. כל המסלולים מלאים בכלי רכב ונהגים חסרי סבלנות, כמוהו.   "אוי לי. אני מאחר".

 

   הגיע לנמל התעופה כשעה אחרי הנחיתה הצפויה.  איפה רחל, היא בטח כבר יצאה. האם היא מחכה  מודאגת באחת הפינות בנמל, או אולי עלתה על מונית בדרכה הביתה.  ליבו הלם בחוזקה. התרוצץ בכל פינות הנמל ומחוצה לו.  צער גדול מילא את ליבו. סקר עוד פעם אחת את כל הסביבה. מבטו חלף על פינה בנמל, חשוכה מעט ואז ראה אותה. ישבה שם על עגלת המזוודות וחיכתה.  רץ אליה תוך שהוא קורא, "ידעתי שתחכי לי. את יודעת איזה פקק היה בדרך". ונפלו זה בזרועות זו. "שלומיק, איזה מסע ארוך ומיגע. אני הרוגה . בוא נמהר לבית שלנו. למיטה שלנו הרכה והטובה".

   נפלה למושב לידו וכעבור רגע שמע אותה ישנה שינה עמוקה.  "מסכנה", חשב "קודם הטיסה מצידו השני של כדור הארץ ואחר כך הציפייה הארוכה, מבלי לדעת ולהבין, כאן בנמל התעופה בארץ".

  הגיעו לביתם. כמעט נשא אותה על ידיו, כאשר היא חצי ישנה , השכיב אותה בזהירות במיטתם  ולא אחר להצטרף אליה בחיבוק לוהט.  כאשר שמע אותה קמה מהמיטה ומתחילה להתלבש, כבר זרחה השמש. פתח חצי עין וצפה בה. עמדה ליד המיטה, גבה מופנה אליו והתלבשה.

 

   " מה זה. מעולם לא ראיתי את זה . מנין הכתם האדום הזה על ישבנה"?                                 

                                          גדעון  9.05.02