16.12.07    התנגשות (התנקשות?) המציאות בנוסטלגיה :  מאת נילי דיסקין       

    ביום 4.10.07 חשבתי שאני הולכת לחזור, ליום אחד , לתחושה הנפלאה ו....כן.... גם המאושרת ,שהייתה לי בילדותי בקריית חיים. במסגרת "הסיורים ברחובות" איתרתי 8 "ילדים" שהוו חלק מ"משפחת הילדים" של הרחוב שלי. גם ה-4 שלא יכלו לבוא התרגשו משיחת הטלפון, וכמובן שה-4  שנפגשו הגיבו בשמחה והתרגשות ש"עברו מסך" גם למשתתפים האחרים בסיור.       על הסיור כתב רק גייזי לאתר. אני - שהכתיבה באה לי בקלות יחסית - נאלמתי דום.  אפילו לא הלכנו לבית שממול ביתי לראות אם עץ התות, עליו בנינו לנו בית עץ - עדיין קיים.       למרות התרגשותי להיות בחדר בו נולדתי וגדלתי עם הורי עד גיל 13 -החדר שסביבו בנה בעל הבית הנוכחי וילה יפה, כל מה שרציתי היה לברוח משם כמה שיותר מהר!  בימים שלאחר מכן הרגשתי שאני רוצה לשכוח ולהדחיק את הביקור הזה ולהפטר מהתחושה המעיקה שלא ידעתי לקרוא לה בשם.       

 

     אתמול, נפגשתי עם 20 מבני כיתתי (בכתה ח' לאחר שעזבתי את הקריה) וביקרנו בבניין בית הספר שלנו ה בקצה רחוב שבתאי לוי בחיפה, על גבול רחוב הגפן. בניין בו למדתי אחר כך עוד 4 שנים ב"תיכון חדש".          התחושה מיום 4.10 - חזרה! והפעם אצל כולם. הבניין המשמש כיום כמוזיאון, נבנה מחדש בחלקו הפנימי, ואולמותיו לא דמו בכלום לכיתות שלנו. רק גרם המדרגות הזכיר נשכחות....... התנחמנו בארוחה סינית במושבה הגרמנית וסיפורי נוסטלגיה. אני יודעת כעת שהתחושה היא תחושה של "קליפה ריקה מתוכן" מבלי לפגוע בתכנים החדשים היפים שלה, והיא תחושתו של מי שציפיותיו לא היו ריאליות מלכתחילה. "גלגול הנשמות" של ביתי בקריה, ושל המקומות האחרים בהם סיירתי ( התנועה המאוחדת, בי"ס ארלוזורוב, גן-מרים וכד')היה סיכול ממוקד לזיכרונותיי שהיו כולם "הנשמה"  שהייתה בבניינים, האנשים שהילכו ברחובותיה של הקריה, והרוח הכל כך מיוחדת ששרתה על כולנו - אז. את ההוויה הזאת אפשר היום למצוא רק באתר ב"איחוד" המחודש של הגולשים לצורך התיעוד. אי אפשר "לשפוט" אם הפסוק " הולך ופוחת הדור" נכון לגבי "הרוח הקרייתית" הקמה לתחייה עם מעשי התנדבות של אורי יסוד, עודד ברונשטיין, ודומיהם  - המנסים בכל כוחם להחיל את ערכי העבר של הקריה, ולהחיותם  בהווה.

 

 לי בכל אופן מזכירים הסיורים האלה את צילומיה של בתי מעיר המקדשים באנגקור שבקמבודיה, שם כובש לו הג'ונגל בחזרה לאט לאט, את שטחו שנגזל עי מבנים ארכיטקטוניים , מעשה ידי אדם, מפורר אותם מבפנים בעזרת שרשיו וענפיו עד כי נראה שהם הפכו להיות פירורי בטון השורדים בקושי סביב גזעיו.           אין מסקנות, ואין סיום לרשימה הזאת. רק התחלקות בחוויה של מי שהיו לה ציפיות הזויות, שקריית חיים "שלה" מחכה לה עתיקה, דמומה,  ומופלאה כמו היפהפייה  הנרדמת כדי להעירה בנשיקה. אולי יותר טוב לחיות בזיכרונות ובאתרים וירטואליים, או..... פשוט לעשות "תיאום כוונות" לציפיות ,לחיות בהווה, לברך עליו.  ולהודות גם על חווית הקריה ששוכנת לה אחר כבוד בממלכת הזיכרונות. שבוע טוב. נילי דיסקין.. .