בחולות 28.6.10
מאת
הערתה המלבבת של נילי דיסקין
על החולות ש"הרסה"
קרית חיים המערבית בעיניו
של אחד זקן יותר.
.
מוקד חוויותינו בחולות, לא היו הצמחים, אלא החול עצמו שהיה לנו קודם כל מרבד
ענוג של מיליארדי גרגרים "נקיים" בהירים, תשתית מרגיעה להליכה ו"טבילה-שקיעה"
בו, שאין בשום קרקע אחרת. גם לא בחול של שפת הים, שהמים כבר "קיבעו" לגוש
קרקע רצוף וקשיח. כך היה כנראה גם בקרית חיים לפני שנבנתה. אך אנחנו נולדנו אל
קריה השוכנת על מרחב חול שחדל לנדוד כי הורינו פילסו, קיבעו אותו, ופיצלוהו לחצרות מגודרות שהיו לגינות מושקות במים. בחול מקובע
זה גידלו ירקות, פרחים ופירות שונים, שהותירו פסולת צומח לצד פסולת מהחי. לכן הפך
צבע החול אפרפר עד אפור. על אף הטיוב לא היתה זו אדמה פוריה מדי. אך היא נחפרה בקלות בחפירה הראשונית העמוקה בטוריה,
שנקראה "בחר"("ים" בערבית) וירדה על לעומק. חצי מטר ויותר, לשם
סילוק היבלית, שנקראה אז עדין בערבית "אינג'יל".
עשב המצמיח שתיל מכל מפרק, ולכן חובה לסלקו עד אחרון חלקיקיו לכל יתפשט בכל "אדמת"
הגינה, שחדלנו לראות בה חול.
חול היה רק שם "בחולות". לא הייתה אז קרית
חיים מערבית, אף לא בתודעה. קראנו להם החולות ש"מעבר לפסים" או החולות
"שבדרך לים". שטח בר, בו הטבע נהג כרצונו, גשמי החורף קיבעו במקצת את
הנוף, אך בקיץ החול התייבש, ומשטר הרוחות דחף את החוליות לנוע בקביעות מהים מזרחה,
שיצרו נוף של גבעות ועמקים קטנים ביניהן.
לכן היה הטיול בחולות חוויה של עליות וירידות. חווית השיא הייתה עליה לפסגת
החולית, הישכבות בניצב למדרון בגוף מתוח ישר, והתגלגלות
כצינור עד לרגלי החולית, וחוזר חלילה לאחר ניעור קל של החול שדבק בבגדים. .
הליכה בחולות, היתה גם פעילות בתנועה. מסניף
הנוער העובד שהיה קרוב ל"פסים", נהגנו לצאת לטייל בחולות לטפס
על חוליות ולהתגלגל למטה בזה אחר זה בעקבות המדריך. מעין דרך של חילוץ
עצמות לפני הפעולה העיונית והמשחקים בבניין המועדון..
החולות היו גם רכיב מרכזי במשחק ה"מלחמה בגושים" בין שתי קבוצות.
הסרנו את שכבת החול היבש, וכשהגענו לחול
הלח המקובע, "חצבנו" ממנו גושים בגודל כף יד, בהם קלענו בחברי
הקבוצה האחרת. עם הקליעה היה הגוש מתפורר
ללא חבלה. אך היה ברור שלא זורקים "גושים" לפרצוף ולראש.
אינני זוכר כילד מודעות להכרת הצמחים, מלבד חילף החולות. אינני זוכר אם
ידענו אז שכך קוראים לצמח. שהעלים הארוכים
המשוננים שלו, עלולים לגרום לשריטת קו עמוקה וארוכה אם עורנו חולף לאורכו. אך את
החילף פגשנו גם כצמת מועיל, באספקה ללול. עליו המזדקרים לגובה של למעלה מחצי מטר,
הם תשתית טובה להצטברות טל. לכן מדי בוקר היו מתמלאים חלזונות לבנים קטנים, שעלו
ונדבקו כדי לרוות את צימאונם ואולי גם להיזון מהעלים. אינני יודע מי הסב את תשומת
לב אמי לתופעת החלזונות. אך בעובדה למדה שהקונכייה היא סידן הדרוש לעופות ליצירת
קליפת הביצים החלזונות עצמם היו גם בשר מאכל, אך חשיבותו הייתה משנית לסידן. כל זה
חינם בהישג יד..מזון זה לא היה דרוש יום יום. אך מדי
פעם הורתה אימא לנו הילדים, לצאת בבוקר ול"מלוק" חלזונות מעל גבי עלי
החילף. רק אז כשנענו באצבעות לאורך העלה גלינו את כושר השריטה של שוליו המשוננים. אפשר
לומר שאספנו את החלזונות כ"ביצים עזובות", אם כי נכון יותר לומר
"כאסוף חלזונות הנדבקים למקומם". את קופסת הפח החלזונות בתוכה, הבאנו לאימא
ללול. שם הייתה בפטיש עץ מרסקת אותם, בפטיש עץ. לאחר "שחיטה כשרה" שכזו,
הגישה את הרסק לעופות. מזון טרי של בשר מעורב בסידן, שהתרנגולות זללו בשקיקה.
אכן חוליות - גבעות חול, אך לא מדובר במדבר סהרה ואף לא בסיני ובנגב. לכן
יש בחולות גם ימות גשמים, ההופכים זמנית את החוליות למוצקות בשכבה החיצונית
המשופעת שלהן.על שיפועים אטומים אלה ממשיכים מי הגשמים לזרום, ולחדור למי התהום.
אך גם זה מסתיים, ונוצר עודף מים. מכיוון שתבליט השטח מתעצב על ידי משטר הרוחות,
אז כל עוד. שאין התערבות אנושית, "נודדים" החוליות בקביעות, אין לגשמים
ומימיהם השפעה רבה על עיצוב הנוף, ולכן ולא נוצרים ערוצי ניקוז למקומות הנמוכים
יותר לנחלים הממשיכים אל הים.
לכן עודף המים יוצר "ביצות". שלוליות מים בין החוליות מקטנות
בנות דונם ועד לגדולות בנות עשרות דונמים ויותר. הביצות רדודות ומגיעות לעומק של
עשרות סנטימטרים, והחל מפורים הן מתחילות להתייבש, בהותירן בשוליים צמחיית מים
שניזונה ממי התהום הגבוהים. לכן לא הפכו הביצות בית גידול קבוע ליתושי הקדחת, אף
כי בחורף הגיעו גם הם. את הביצות האלה אהבנו כילדים. בהם היינו משיטים דוברות
עשויות פסולת עצי בנין. את הדוברות השטנו בעזרת מקל ארוך שנעצנו בקרקעית הביצה
בניגוד לכיוון התקדמותנו. זה היה כנראה שיט הרפסודות החלוצי. יתכן כי הוא שהוליד ב"נוער
העובד" את ה"רפסודיה" בים כנרת, המתוקצבת, המתוקשרת והמאובזרת במיטב הציוד, שהפכה לנחלת כל תנועות
הנוער.
כן! אתם מנהיגי הרפסודיות!. אתם חייבים הוקרה לאברהם פודהורצר,
מרחוב אל"ף, שהפך בבגרותו לאיש לח"י. אברהם זה היה אחד ממנהיגנו בשיט
הרפסודות הילדותיות שלנו. אך כבעל תושייה, השלים איתנו רפסודה גדולה שיכלה להשיט,
כמה ילדים בו זמנית. דוברה זאת, הוא העז להשיט על פני הביצה הגדולה, לה נדמה לי
שקראנו "האגם". השיט הצליח והגענו עד ל"חופה"
הצפוני של אותה ביצה, שגבל במחנה קיבוץ "צ'כו-ליטא"
כפר מסריק לימים.
אך השיט הראשון בכיוון זה, גרר אחריו סידרה ארוכה של שיוטים נלהבים. כל
זאת, למה? כי "בחוף הצפוני" בין צמחי הסוף גלינו קרחת חול נסתרת, בה
שכבו על גבן צעירות הקיבוץ, שהתעקשו לספוג קרני שמש כדי להשתזף. אך קיצוניותן
הרעיונית כחברות השומר הצעיר, הפכה גם לקיצוניות בשיזוף, אותו הפעילו על כל עורן,
עירומות כביום היוולדן. אנחנו, בני ה-10 עד 12 הגענו עד אליהן, ואברהם אפילו
"מישש" מרחוק במקלו את אחת היפהפיות. חשנו שזכינו בחוויה רומנטית רבה
הילה. אך התפלאנו מאד, מדוע אין הן נבהלות מאיתנו, ורק הסתפקו באמירה, "לכו
הביתה ילדים, אמא תדאג לכם...". ואכן רק ילדים
היינו.