ש. קרונברג – חלוץ "השירה בציבור" בארץ      ספר לשירה בציבור       רשימת השירים

                                                   

1939-1937 בית העם בצריף הגדול, הקולנוע וגם מרכז חיי החברה והתרבות בקרית חיים. כאן היו האספות הכלליות אספות מפלגתיות, הופעות אמנים תיאטראות וכו' אך הייתה פעילות אחת, שמשום מה נשכחה למעשה, והיא השירה בציבור. יש לזכור, שהימים היו ימי הרדיו בחיתוליו, הפטפונים הנדירים ומיעוט זניח של תקליטים משירי א"י. בדרך כלל נהגו המלחינים זעירא, מתתיהו שלם , דוד זהבי, משה ביק והאחרים, לבוא וללמד את שיריהם. אך שירה בציבור של שירי מלחינים שונים יחד הייתה לרוב רק יוזמה חברתית מקומית.

כל זה השתנה כשהופיע בקרית חיים זמר בשם  ש. קרונברג  וקיים ערבי "שירה בציבור". לראשונה הופיע זמר, שלא התכוון להפגין את יכולתו כסולן, ולא כמלחין כאמנים אחרים, אלא לגרום לציבור לשיר ביחד. 

ראש שיבה, כבן 60-50 שהיגויו הסגיר את היותו עולה חדש, "יקה" מניצולי גרמניה הנאצית. בעל קול טנור או בריטון נקי צלול ואדיר בעצמתו. קולו העיד, שהיה זמר בגולה (אופרה?). במגבלות הגיל והצע האמנות המוגבל בארץ אז, נענה כנראה להצעת ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה, לנסות להנחות "שירה בציבור". פתרון תעסוקה נאות. הסבת המקצוע עלתה כנראה יפה, כי אני זוכר שהוא התמיד שנים מספר במשרה זו, בשרות השירה בציבור עד שנעלם משום מה.

זכיתי לכמה ערבים בהנחיתו. בבית העם. עמד האיש על הבמה ובקולו בלבד, ללא מסך מלים, והגברה  חשמלית, אפילו ללא דפי מלים, שהיו אז יקרי מציאות. הוא נשמע צלול בכל קצות האולם והציבור הנלהב נסחף אחריו. התלהבות זו תפסה גם אותו ובשלבי שיא היה צועד לאורך השביל המרכזי מן הבמה עד לקצה האולם ושר עם מאות המשתתפים.

קרונברג רצה כנראה לתרום את חלקו בהגשמת החזון הציוני ולכן עלה בידו להסתגל בגיל מבוגר כזה, לעבודה בעברית שהייתה חדשה לו. הוא היה כנראה גם סוציאליסט-חילוני, שראה את העבודה בין פועלי חיפה כשליחות. כפי שמעיד ההמנון ל"יד העובדת", השיר "שמח שמח" של שולמית בת דורי- סמבורסקי שלימד בהתלהבות המסתיים במלים:


...זוג ידים, אז אדם קבל - זו מתנת חיים יוצרת והורסת - ולכן היד דבר קדוש, - לא לשאת  שרשרת היא נוצרה - דווקא היא היד ולא הראש  את ראשך הרים אל אלוה ולכן - שמח, שמח,          

וכך גם שירו "הציוני" הידוע יותר "הורה אין דבר"  מלים - ברגמן ; לחן - ברומברג    הגבר הגבר האש  -  תן מחול גועש -  התלכדו בוני המדבר -  אם גם בוער בלב -  אם שותת הכאב -  שרוף אותם בהורה "אין דבר"         

בעשר השנים האחרונות פניתי לציבור, למוזיקולוגים, ולתכנית הרדיו של נתיבה בן יהודה, אך איש לא הכיר שם זה. אני זכרתי פחות או יותר, שלשה שירים שלימד: > "שמח שמח", >" הורה אין דבר" ו"שמש תלהט חמה". בשנה האחרונה

מצאתי את השיר "שמח שמח" שכתבה - שולמית בת דורי והלחין - סמבורסקי, במלואו באתר "זמרשת". צרפתי לשיר את סיפורו של קרונברג, שהאתר לא הכיר. והקלדתי דרך אגב את השם "ש. קרונברג". להפתעתי מצאתי שזה מלחין, שהלחין שיר שלא הכרתי בשם

 > " שירו לנו משירי ציון" שקיים בחוברת שירים עבריים, שיצאה לאור בלייפציג גרמניה ב-1935.

            שם זהה זה עורר אותי לחשוב שמדובר באותו אדם. פניתי לאליהו הכהן איש הזמר הסכים אתי שסביר כי זה אותו איש..בדעה זו היה גם המוזיקולוג ד"ר נתן שחר, שאף העביר לי תצלום חוברת שירה בציבור שפרסמה מועצת פועלי חדרה, המצויה בצרופה. אז מדובר באותו אדם, מלחין יהודי גרמני, שעלה ארצה בסוף שנות השלושים.. ..   

          מאז מים רבים זרמו במוביל הארצי.  הזמר העברי השתרש בציבור, בהנחיית "מנחים" רבים שקמו לנו בדור המדינה, לשירה בעזרת חוברות אישיות, או שקופיות מוקרנות. אך כל העת נאבקה השירה על קיומה כנגד הסולנים, כלי הנגינה, התזמורות ומחיאות הכפיים המשתקים את הפה.. תרמו לכך גם משדרי השירים בליוויים המקסימים שגרמו לנו להימנע מלהתחרות בהם ולכל היותר להסתפק בזמזום.

גם הזמרים המפורסמים, ניצלו את השירים העממיים להבלטת סולנותם, תוך יצירת השלייה של "שיתוף הקהל", המוזמן אך למחוא כפיים, המרוממות את הופעת האמן. רצונו של הציבור לשיר – מושתק. כך הפך השיר העממי לתוכן הבלבדי של הופעות האמנים המבצעים, שהיו בזכותו ל"כוכבים" ולכן גם לא התאמצו לסחוף את הצבור לדעת ולשיר. .

בסקירה לאחור, נדמה כי  ש. קרונברג  היה מנחה השירה בציבור המקצוען הראשון בארץ. כך הקדים ב 20-15 שנה את השירה בציבור של אפי נצר ושרה'לה שרון. הוא קיים שירה של כל המשתתפים, בדגש על דיוק במלים והזדהות עם התוכן. שירה בציבור שפתחה דלתותיה לכול ולא הגבילה אותה לסולנים. זמרה של כולם בלא מחיאת כפיים המסיטה את הדגש מן השיר אל הקצב, כחלופה ידנית לזמרה במו פה.

הגיעה העת לשוב ולטפח ערבי "שירה בציבור" שיחזירו לקול את כבודו ויאפשרו לנו את החוויה לשאת במלואו את קולנו, תוך מזעור קיצוני של כלי ההקשה והנגינה השונים, כדי ש"נעשה וגם נשמע". כפי שעושים גם כיום כמה ממלחינינו בערבים המוקדשים לשיריהם

זהו המסר של קרונברג, ויוצאי אירופה מראשית המאה הכ' לדור הישראלי החדש של ראשית המאה הכ"א          

                                                                                                                                      משה ברק-גבת