צביקה בהריה ומועדון הנוער העובד

"בית השלושה"

בית השלושה-לבֵנה  

אני זוכר בשנות השלושים, שהיה לנו ל"נוער העובד" מועדון בצריף כלשהו ליד בית הספר ברחוב ג', שודאי הועמד לרשותנו על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י, כתנועת הנוער היחידה שלה. לידינו פעל "הפועל" ארגון הספורט של ההסתדרות. אינני זוכר אם המועדון היה שלנו בלבד, או היינו שותפים בו עם "הפועל". כך פעלנו באותו צריף, כמו שהיה מקובל בנוער העובד בארץ, ובתנועות האחרות. לכן נוצר המונח "צריף", בשם קל ונוח, בן הברה אחת במקום המונח המסורבל "מועדון" בן שלש ההברות. מונח זה הפך

רכיב מרכזי למימרות רבות: הולכים לצריף; הפעולה בצריף וכו'

בראשית שנות הארבעים, עלה הנוער העובד שלב, וקבע רכז אזורי לאזור הצפון, שהיה אמור לטפל ולטפח את הסניפונים הרבים באזור ובמיוחד אלה שבמושבים ובקיבוצים.

הראשון שכיהן בתפקיד זה, עד כמה שידוע לי, היה חבר שדות ים, צבי בהר, שכונה בפי כל צביקה בהריה. הוא לא נשלח אל מחוץ לקיבוצו, בו המשיך לחיות בחדרו. אך לצורך שליחותו, רכשו לו אופנוע, באמצעותו היה עובר בין ערי הצפון, ובעיקר בין הישובים הקטנים הקיבוצים והמושבים, שם היו נערים שהוריהם ביקשו לזכות את צאצאיהם בחברות בתנועה, כדי לחנך ולעצב אותם בדרך החלוצית שבחרו. באופנוע זה היה משוטט בין הסניפים. בבקרים מבקר במוסדות בישובים לצורך תיאום וקביעת נוהלים, ואילו בשעות אחר הצהרים והערב היה מרכז קבוצה אחר קבוצה ומקיים איתן "פעולה". הפעולות כללו שיחות מעניני היום, סיפורים, שירה ושירים חדשים שהוא לימד וכו'. צביקה היה בחור נבון, נעים הליכות, כובש בהופעתו בתלתליו שעיטרו את ראשו, ובעל יכולת אירגונית וכושר לשאת באחריות. הוא לא היה איש ספר ורוח, ומחנך דגול. אך זה לא נדרש ממנו, שכן הגיע

אל הסניפים הרבים לא יותר מפעם בחודשיים. בפגישות כה נדירות, מילאה הופעתו הכובשת תפקיד מרכזי, ובואו היה אירוע, עם שיר חדש, סיפור חדש שלא נשכחו שנים רבות.

כבר סיפרתי בעבר שהוא הנהיג בסניף קרית חיים את השריקה הכללית לפי הלחן של השיר "לא נסחוב על הגב" משיר הסווארים של נסימוב, שהביע את מחויבותנו הרעיונית ל"שחרור  הפועל מהניצול...". אהבנו את צביקה, והבטנו בהערצה על גבו בשעה שהתרחק מאיתנו באופנוע שלו לביקור בסניף הבא. ידענו לספר שיש לו גם חברה, הרוכבת איתו על האופנוע, כי מישהו ראה... והבנות ליוו בקנאה סמויה את אותה רינה בנדורי מגבעת השלושה שזכתה, בצביקה המקסים. נדמה לי שהם לא נישאו זה לזו.

במסגרת הלהטוטים בהם הלהיב אותנו וחברי שאר הסניפים, היה אותו "שיר אפריקאי" שאני זוכר עד היום את הברותיו, אך אין לי מושג על משמעותם, אם היתה כזו, ואינני חושב שהוא ידע מה המשמעות. כך נשמע השיר: "אֵדִי בּוֹפְטָה אֶדִי סוֹפְטָה, סִיסְנָארִי הָבָנָה (2) בּוֹפְטָה בּוֹפְטָה אֶדִי בֶּדִי סוֹפְטָה, סָר בֶּדִי בִּיפְטָה גָלָאסָה (2)    

היה זה צביקה בהריה, שהגה או קלט את הרעיון שיש להקים מועדון משלו לסניף הנוער העובד בקריה. שכן הצריף שההסתדרות העמידה לרשותנו לא ענה על הצרכים, ויתכן שהועבר ל"הפועל"..אני מניח שצביקה השיג ממועצת פועלי חיפה, ומרכז הנוער העובד חלק מהתקציב שנדרש, אך על אף המאמץ, זה היה רק חלק זעום מהעלות וצביקה חיפש מקורות נוספים כמקובל בימים ההם זה היה זעום. אז הגה צביקה או אימץ ממישהו אחר את הרעיון להקים את צריף התנועה כ"יד זיכרון" לשני מדריכי-בוגרי הסניף, שיצאו לחניתה לביקור בחודשים שלאחר העליה רבת ההוד, ובמעלה לנקודה נורו ונהרגו בידי הכנופיות הערביות. היו אלה יוסף רוטבלט מרחוב ב' ואברהם דניאלי שכונה "שאמי" על שום מוצאו מדמשק הקרויה בערבית "א-שאם". מוסכם היה על דעת כולם, שהצריף ינציח את הנופלים בשם "מועדון השנים" או "צריף השנים". אני רשאי להניח, שצביקה השיג הבטחה כלשהי

להשתתפות המשפחות כמידת יכולתן במימון הקמת המועדון. אינני יודע אם בשלב זה הובטח כבר להורים שזה לא יהיה צריף אלא בנין בנוי "להנצחת שם הנופלים לעד..." אך כמובן שמימון בנין היה הרבה מעבר ליכולתם של כל השותפים האפשריים.

צביקה לא נרגע, ובכושר שלו להבריק, גילה את אלמנתו של אריה זלינפרויד פועל שמן שנהרג בבית החרושת בתאונת עבודה. יש להניח שבקסמו האישי הצליח צביקה לשכנע את האלמנה, להשקיע את הפיצויים הגבוהים שקיבלה, במפעל שינציח את בעלה שנהרג בדמי ימיו. סביר להניח שהאישה עבדה לקיומה, ולא נזקקה לפיצויים לצרכיה המידיים, שכן היא הסכימה לתרום את יתרת ההון שנדרש לבנייה, מכספי הפיצויים שקיבלה על אבדן בעלה, כדי להנציח את זכרו לעד. אך מכיוון שהיתה כבר מחוייבות רעיונית, חברתית להנצחת שני המדריכים, שכנע צביקה את האלמנה, בכך שיקרא לבית לא "בית השנים" אלא "בית השלשה", כששם בעלה יופיע ראשון ברשימה.

כאמור, היה צביקה בעל כושר אירגוני בולט. מכיוון שנדקק להגדלת תקציב לבניה ולציוד המועדון, הדפיס בבית דפוס בצורה מהודרת בשני צבעים "לבנה לבנין בית השלשה", בעלות של 250 מיל האחת - שכר יום עבודה אחד. ………; הוא ערך טקס חגיגי פומבי להנחת אבן הפינה. על המגרש שבין הקצה הצפוני של רחוב א', החורשה, ומסילת הברזלצביקה, הצטופפו מאות חברי הסניף, בני משפחות המונצחים ורבים מתושבי הקריה שהיו מקורבים לנוער העובד כחברי ההסתדרות ומפא"י. אינני זוכר את פרטי הטקס, שיש להניח כי נאמו בו נציגי מועצת פועלי חיפה, ומרכז הנוער העובד. אני זוכר רק בור קטן לתוכו השליכו את מלאה בטון לח, מתוך דלי שהוכן רגעים ספורים לפני התחלת הטקס. אינני בטוח, אך נדמה לי שזה היה צביקה עצמו שקרא את מגילת "אבן הפינה לבית השלושה", שריגשה מאד את הציבור, והכניס אותה לתוך בקבוק ריק אטום, סגר בפקק, והניח אותו בזהירות על הבטון הלח.עתה שפכו על הבקבוק את יתרת הבטון שהיה בדלי. וכיסו את הבור בעפר.

לאחר שנים רבות הבנתי כי צביקה נזקק לטקס מרשים לשם הגברה וזירוז ההשתתפות של הצדדים במימון הבית. לכן "הניח אבן פינה" במקום מרכזי על המגרש המיועד, עוד לפני שהיתה לו תוכנית של הבנין, והוא לא ידע כלל איפה "הפינה" של הבית העתידי. אך הטקס הדרוש התקיים בצורה מרשימה. עובדה זאת גליתי לאחר כשנה. בנית הבנין החלה והמדריך המקומי איזי נוימן, חבר שדות ים גם כן כמובן מאליו ליווה אותה. כך קרה שכנער שבית הוריו ברחוב א' היה כמעט צמוד למגרש של "בית השלושה", נהגתי לטייל מדי פעם באתר. כך ראיתי שיום אחד לאחר חפירת היסודות, חשף איזי את גוש הבטון הקטן בו הונח הבקבוק עם "מגילת אבן הפינה" והעביר אותו כ-15 מטר הצידה אל המקום בו חפרו הבנאים את היסודות והניח אותו בחפירה.

כך זכה הנוער העובד בקרית חיים, ו"בית השלושה" היה ראשון המועדונים הבנויים בארץ. היו "קשיי שפה" בהתחלה. היינו רגילים עד אז לומר "אני הולך לצריף" והנה פתאום זה "בית". ה"בית" לא התקבל, אולי מפני שהזכיר את בית ההורים. כי לבסוף אימצנו את המונח "הבנין" ואמרנו: "אני הולך לבנין"; "מסיבת ליל ששי בבנין" וכו'

מן הראוי שהחברים שפעלו בראשית שנות ה-50 ישלימו את סיפור נטישת "בית השלושה" והפיכתו לגן ילדים. גן ילדים שהגננו שלו אפילו לא ידעו שזהו "בית השלושה" וודאי שלא ידעו אפילו מי הם היו. דבר זה ברור עתה יותר, מאז שהצגתי בפני אבישי ברק את כל מוקדי התנועה באותם ימים, והוא הציב בכל המקומות האלה שלטים נאים המספרים מה היה המקום.

סיפורי זה נזקק להשלמה, בדבר גלגולי "בית השלושה". נטישת הנוער העובד, והפיכתו לגן ילדים שלא היה כלל מודע להיותו של המקום, אתר הנצחה. אני מצפה שמישהו מפעילי

תנועת "הנוער העובד והלומד", בשנות ה-60 ישלים פרק חסר זה.

 

                                                                                      בית השלושה-לבֵנה