9.4.10     מוטקה ברק –קיבוץ גדות   :    האישה הגדולה עם חבילה קטנה

 

בימים של אי "שקט" בגבול סוריה ישראל  היינו מקבלים הודעה ממפקד תחנת  משמר-הגבול  לא להתקרב עם עדר הצאן לירדן ולצאת למרעה למקום קרוב יותר לבית,כדי להימנע מהתקלות.  אפשרויות בחירה רבות לא היו,   אפשרות אחת לצאת למרעה ביו שטחי חקלאות מעובדים וכל היום להשגיח שהעדר לא  יעלה על שטח מעובד ויכסח את הגידול ,

או אפשרות שנייה  להשאיר את העדר בבית ולהגיש מזון  יקר באבוסים,  שהיו במצב די רעוע,ומוסיף עבודה רבה .

לבריאות   העדר תמיד יותר טוב לצאת לשדה. ליד השטחים המעובדים בצד צפון מערב היו שלוש גבעות  סלעים שלא היו ראויות לחקלאות מודרנית   וצמחית בר צמחה שם. גבעה אחת מבין הגבעות ידועה בשם גבעת- האלה .

ע"ש  עץ אלה  ארץ- ישראלית  בודדה שגדלה  שם. באותו יום היה אי שקט בגבול,  יצאתי לגבעת- האלה עם עדר הצאן למרעה. אני יושב בצלו  של עץ האלה ,הכבשים מפוזרות על הגבעה ואוכלות בתיאבון  רב  מהעשב הקמל המכסה את השטח, מדי פעם מפנה מבט מהעדר לעמק הפורה , המכוסה כולו בדגן ,וצבע הירוק שולט בכל . במזרח הרי רמת הגולן  ובמערב הרי נפתלי.

שקט, שקט מאד .שעת אחר הצהרים  השמש עוד מעט שוקעת ומלבדי והעדר לא נראית נפש בסביבה . והנה אני רואה בצד מזרח  במרחק של כמאתיים מטר ממני  שיירה של שמונה או תשע דמויות  לבושות שחור, מתקדמות בשביל לאורך ערוץ הנחל ,צועדות בצעד אחיד  וברווחים שווים , וככל שהשיירה קרבה אלי ,נגלה לי מראה  משונה ,

שמונה נשים שעל ראש כל אחת מהן  חבילת עצים גדולה מאוד ,מתקדמות לאיטן לכיוון הכפר הידוע בשם קרד אל- בגרה.  מהמקום  בו הן נמצאות ועד הכפר,יש להן   ללכת עוד כ-1 קילומטר ,אולי יותר.  חבילות העצים על הראש.

 רוח קרירה נושבת מפיגה את חומו של היום,עוד מעט יחשיך אני מתחיל לכנס את  הכבשים ומתכונן  לשוב מן המרעה , מרחק כ-עשרים דקות הליכה עם העדר עד הדיר.

לשיירת נושאות העצים, יש עוד דרך ארוכה. האישה הראשונה  נעצרת מול שורת "שטוצרים" מורידה את החבילה מהראש מרימה ידיים מרפה שרירים ומתיישבת לנוח  ואחריה כולן , בזו אחר זו  מורידות את החבילות, אחת עוזרת לשניה  מתיישבות   בצל החבילות  שהיו  עד כה על הראש. הפסקה לשתיית מים.ניגשות   לברזי מים  שחיברו אליהם צינור להשקיה.  לברז  קראו "שטוצר" האישה הראשונה פותחת ברז.  אכזבה! אין מים, פותחת ברז שני אין מים והצימאון  מושך  לברז  הבא ועד אחרון  הברזים שבשטח. כל ברז שנפתח נשאר פתוח. אין מים!  ובלי לשתות חוזרות צמאות  כל אחת לחבילה המותאמת לה בגודל.

הכבשים דוחקות מרוכזות כגוש צמר אחד גדול רוצות הביתה. אני עומד תוהה איך השירה תמשיך בדרך.. ומחכה. וכאן ראיתי טכניקה: חבילת עצים כה גדולה, לא ניתנת להרמה לבד. מה עושים?  כל שתים מרימות חבילה ומעמיסות את זאת שהולכת לפניה .האישה הגדולה והחזקה נשארת אחרונה ,מולה חבילת עצים קטנה, והיא יכולה להעמיס את חבילת העצים לבדה. הנשים החזקות והצמאות ... המשיכו לכפר ואני חזרתי עם העדר הצמא למים  הביתה.הכבשים  ממהרות אל השוקת המלאה להרוות צימאונן.

 

למחרת שמעתי את איש המספוא רוטן וכועס, היה בלגן גדול בהשקיית הסלק. בלילה  מישהו שיבש לי את כל ההשקיה  על הצינור המחובר לברז שנקרא קוו  השקי ה מורכבות ממטרות להשקיית השטח. כל יום היו מעבירים את "הקוו"   "לשטוצר" הבא. ביום היו מכינים, בודקים, מפעילים לניסיון סוגרים את הברז הראשי "והקוו" מוכן להשקיית לילה. מי תאר לעצמו שיירת נשים עוברת ופותחת את כל הברזים.

שומר הלילה ירד לפתוח ולסגור "קווים". הלילה חשוך ,מה יודע  השומר! מבצע את המוטל עליו.  פתח את הברז הראשי מרחוק  לאט לאט כדי לא להקפיץ את הקוו, מקשיב רגע לשקשוק הממטרות הראשונות  הכל בסדר , התניע את הג'יפ  עלה הביתה.  והמים זורמים מכל הברזים הפתוחים (שהשאירה השיירה הצמאה)

הכלבים נובחים השירה עוברת. והמים זורמים...

מוטקה