Get Adobe Flash player

נילי פחטר: דן כהן ז"ל מספר על קרב הנוטרים במשוריין בדרך ליחיעם 20.1.1948

  קיבלתי טלפון מרגש ומעניין מבחור בשם חיים ברזנייק. חיים הוא חתנו של בחור בשם דן כהן ז"ל. דן כהן היה נוטר בגליל המערבי והיה בטנדר עם 11 הנוטרים שיצא ליחיעם ב- 20.1.1948 היום בו הותקפה יחיעם וגם המשוריין הותקף בדרך ונהרגו להם 6 חבר'ה.הסיפור של דן כהן נמצא בחומר המצורף כאן שחיים שלח. חיים מספר שדן נפטר לפני כשנה והם מכינים חומר ליום השנה. הם מחפשים עוד מידע עליו. מי שיכול שיעזור.
 
להתראות
נילי

תמונות שנשלחו לכתבה :

תמונה-1       תמונה-2         תמונה-3  

תמונה-4       תמונה-5          תמונה-6

תמונה-7      תמונה-8            תמונה-9

סיפור הנוטרים וארוע המשוריין בגליל המערבי - מפי דן כהן דן כהן התגייס לצבא הבריטי למסגרת משטרת הישובים, ושימש כמפקד מ"ן חניתה ומפקד שיירות הגליל המערבי. הדברים הבאים נרשמו מפיו ע"י בני משפחתו.דן כהן היה בן 18 בתחילת 1943, והתגייס למשטרת הישובים העבריים במסגרת הצבא הבריטי. הגוף הזה הוקם ע"י הבריטים כדי להגן על הישובים העבריים מפני פורעים, גנבים, מאורעות ועוד. הם מילאו תפקידים של חיל רגלים, חיל שריון, חיל הים ושוטרים. דן הגיע ללשכת הגיוס ופגש שם נוטר בשם אפרים, אשר גייס אותו למשטרת הישובים העבריים, ושלח אותו לנהריה ומשם לקיבוץ אילון ל"משמר נע" (מ"ן). מפקד המ"ן היה גדעון מנדובסקי ז"ל שנהרג ברמת יוחנן במלחמת השחרור. דן נשלח לקורס מ"כים וקורסים נוספים של ההגנה כמו: נשק, ספורט, קרב פנים מול פנים, לחימה בשטח בנוי, קשר ועוד. דן חזר לקיבוץ אילון ומונה למפקד המ"ן בקיבוץ חניתה, מאחר ובאילון בוטל המ"ן. במסגרת זו היה מפקד השיירות בכל הגליל המערבי. יחידת המ"ן בחניתה מנתה בשנים 1944-5 כ-20 איש שהתגבשו ליחידה חברתית מאומנת היטב. הנוטרים הוכיחו את עצמם בשעת הצורך ובעת מבחן. הם מילאו תפקידים חשובים ביותר בפטרולים בכפרים לאורך הגבול הלבנוני, במשקי הגליל המערבי, ובעיקר באבטחת התנועה והאספקה, כולל אספקת המים למשק יחיעם שעלה על הקרקע עם תחילת המתיחות הפוליטית בשנת 1947.משטרת הישובים, על אף שהיתה שייכת למנדט הבריטי, קיבלה הוראות מפיקוד ה"הגנה". לאחר מכן, שולבו מ"ן נהריה וחניתה ומוקמו בקיבוץ עברון, שם מונה דן כמפקד המ"ן. באותה תקופה היתה מתיחות בארץ והיישוב העברי פעל להעלאת יהודים לארץ. הציבו את גדעון הויזנר, שהיה חבלן בתל אביב, כמפקד המ"ן בכפר מכבי, כדי למקש איזורים ולמנוע מהבריטים להכשיל מבצעים להעלאת יהודים דרך הים. בנוסף להיותו מפקד מ"ן עברון וחניתה מונה דן במקומו של הויזנר כמפקד מ"ן כפר מכבי, שהיה ליד רמת יוחנן ואושה. הוא אימן את הנוטרים, באימונים שהתחלקו לשניים: 14 ימי אימונים ו-14 ימי עבודה. הכסף מהעבודה הועבר ע"י המ"פ למטה ההגנה.דן ואנשיו אבטחו את התנועה והאספקה לקיבוצים המבודדים והמוקפים בערבים, כמו יחיעם, וכן את סלילת הדרך מנחל הגעתון ליחיעם. תוך כדי כך עזרו להביא יהודים מלבנון וסוריה לארץ בדרכים לא חוקיות, וגם מעפילים שבאו באוניות לחוף נהריה, כמו האוניה "חנה סנש". כמו כן, דאגו לפיזורם של המעפילים בישובי האזור כשהם מצויידים בתעודות מזויפות להסוואה מפני הבריטים."ערב אחד, ביקשתי מהטנדר של האספקה ליחיעם שיחכה עד שאעלה אותו ליחיעם, והוא ברח לבד. למחרת צעקתי עליהם ואמרתי להם שאם היה קורה משהו אני הייתי נותן את הדין. כתגובה, השארתי את הטנדר יום אחד ולא נתתי לו לנסוע ליחיעם." "ארוע נוסף שזכור לי: באחד הימים, כאשר העברתי שיירה לנהריה, בה היו גם יחידות מחי"ש (חיל שדה) התקלקל האוטו בצומת. הנוטרים שלי תפסו עמדות בצומת השרפה שם היו גם חיילים של קאוקג'י. הם לא פעלו ואנחנו לא פעלנו. אחרי שהגענו לנהריה כל אחד התפזר למקומו.""היו יחידות חי"ש של ההגנה בנהריה שהתארגנו לפרוץ ליחיעם הנצורה. הערבים שלטו בכפרים חממה, גבסיה, וכברי. הייתי צריך להיות סגנו של "השועל" - מפקד פלוגה בהגנה בשם פונדק. הפעולה בוטלה עקב ידיעות מודיעיניות".  בתקופה שלפני כ"ט בנובמבר התדרדר המצב, היה מתח בין היהודים לערבים שנהגו לזרוק אבנים. הנוטרים החלו להעביר שיירות אספקת מזון לקיבוצים: חניתה, מצובה, אילון ויחיעם. בהתחלה מהקריות ולאחר מכן מנהריה. דאגו שהאספקה תגיע בשעות שונות במהלך היממה כדי שהערבים לא יכינו מארבים מתוכננים. ועדת החלוקה של האו"ם הגיעה לארץ, וערכה בה סיורים ושבו למדינותיהם. דן זוכר שאחד מחברי הועדה, שהיה מארצות המזרח, נכנס לים וכמעט טבע. דן נחלץ לעזרתו והציל אותו. דוד בן גוריון, יו"ר הסוכנות, הכין את היישוב למלחמה ועבר בין היישובים. כשהגיע לשבי ציון הנוטרים של דן שמרו עליו, והוא בדק את תקן הנשק של היישובים כדי להתכונן לבאות. עם הכרזת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 נפל אבל כבד מאוד בקרב היישוב היהודי מכיוון שכל הגליל המערבי, כולל עכו, היה מחוץ למדינת ישראל. באותו זמן, דן היה בנהריה, ומספר כי לא נראו אנשים ברחובות.  בערב נסע דן למ"ן בחניתה וערך מסדר לכבוד הקמת מדינת ישראל, שכלל טקס הנפת הדגל. לדבריו: "אני חושב שהייתי הראשון במדינה שערך טקס עם הנפת דגל ישראל". בעקבות החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, פיקד דן על ליווי שיירות, כשלוש פעמים ביום, לקיבוצים חניתה, צובה ויחיעם. כמו כן, העבירו תחמושת ונשק להגנת הישובים הללו ודאגו להעביר אנשים שנזקקו לטיפולים רפואיים ויולדות לנהריה. ב-19.1.48 הוביל דן מחלקת פלמ"ח עם מכונת ירייה רוסית, "שוורצלאוזר", יחד עם שייקה מקיבוץ חניתה כדי להדריך את חברי קיבוץ יחיעם, ושתי משאיות להעמיס עליהם טנקרים (מיכלי מים גדולים) כדי למלא אותם במים מנהריה ולהעבירם ליחיעם.  להלן הדברים שסיפר על אותו אירוע: "ב-20 בינואר 1948 בשעה 07:00 בבוקר יצאתי במשוריין עם 11 נוטרים מנהריה ליחיעם, במגמה להוריד משאיות ריקות מהמשק למלא אותן מים ולהחזיר אותן ליחיעם. הורדתי את השיירה מחניתה, אילון ומצובה לנהריה ומשם המשכנו ליחיעם בלי לדעת שהיא מותקפת על ידי אנשיו של קאוקג'י. מנהריה שלחו את שמעון קופ על אופנוע כדי להחזיר אותנו, אך הוא לא השיג אותנו והידיעה לא הגיעה אלינו.ידיעות שהגיעו אלינו, מסרו על חדירת כוח של כ- 600-700 איש מאנשי צבא ההצלה של קאוקג'י, שתקפו את רמת יוחנן כמה ימים לפני זה. לפי הידיעות שהיו בידינו התרכז הכוח בחורשות הזיתים שע"י מג'דל כרום. ידיעות נוספות על תנועת הכוח מסרו שהם פנו לתרשיחא שנמצאת כקילומטר צפונית-מזרחית ליחיעם. לפני צאתנו אותו בוקר לליווי השיירה כמנהגנו מידי יום, היתה לי הכרה של צורך באמצעי בטחון נוספים, או נשק נוסף לזה שהיה ברשותנו בקביעות, אך כוחות נוספים לא היו ברשותנו, כי מחלקה נשלחה יום קודם כתגבורת ליחיעם. לכן הצלחתי במאמצים רבים להניע את מפקד החבל ומ"פ המ"נים ישראל קרסנינסקי, להחליף לנו את הטנדר במשוריין שעמד ללא שימוש. באותו בוקר קבלנו את המשוריין שהגיע לחבל מתיקון לפני מספר ימים. לא התאפשר לי לקחת מקלע שבקשתי בגלל המגבלות שבתקנות המשטרה. לכן יצאתי לדרך רק עם רובים ו-50 כדורים ומספר רימוני יד מוסתרים. אחרי נסיעה של כ-5 קילומטרים בעברנו את הכפרים אום אל פרג' וגרסיה, הבחנו במצב בלתי רגיל הכפר היה שקט באופן חריג, חנויות היו סגורות והתושבים הערבים לא נראו ברחובות, אלא השקיפו מבעד לאשנבים וחרכים סגורים. היה ברור לי שמשהו עומד להתרחש, ונתתי הוראה לאנשי להמצא בתצפית ולעקוב בדריכות מקסמלית לכל הכיוונים. כך הגענו עד לכפר הערבי כברי. כשהגענו לקצה הכפר נתקלנו במחסום ראשון בגובה מטר- מטר וחצי, ואז נפתחה עלינו אש חזקה מכל הכיוונים, הנהג מילר פרץ אותו והמשיך לנסוע, עלה על המחסום ועבר אותו. מספר מטרים לאחר מכן נתקלנו במחסום השני ואז ניתכה עלינו אש בלי הרף מרובים וממקלעים בעיקר מהחזית. גם את המחסום השני הצלחנו לפרוץ והמשכנו בנסיעה כשאנו משיבים אש לסירוגין. בהתחלת  הירידה נתקלנו במחסום השלישי שהיה גבוה ורחב יותר משני קודמיו. את המחסום הזה לא הצליח המשוריין לעבור ונשאר תקוע עם גלגליו האחוריים מלפני המחסום. מחסום זה היה במקום שבו נמצאת היום "גבעת המשוריין".כפי שהתברר אחר כך, התקפה על המשוריין שלנו היתה חלק מתכנית התקפה כללית מקיפה של חיל ההצלה של קאוקג'י, שתקף באותו בוקר את יחיעם והציב מחסומים ומארבים לאורך דרכי הגישה ליחיעם. טבעת הכיתור של התוקפים, שאליהם הצטרפו גם ערביי הכפרים, הולכת ומתהדקת סביבנו. ירו עלינו מכיוון הגיבעה כשאני עומד עם הראש מחוץ למשוריין ורואה שערבים נוספים מגיעים ממערב. כך היינו מותקפים משלושה כיוונים. מצאנו עצמנו מנהלים קרב של 11 לוחמים מול כ- 350 ערבים. נשארו לנו רק מספר מצומצם של רימונים וכדורים. הכדורים חדרו למשוריין ופצעו 4 נוטרים. אני נפצעתי במצח כי הייתי חשוף בצריח. הבנתי שלא נקבל עזרה וסיכויי ההישרדות שלנו קטנים מאוד. לאחר קרב של למעלה משעה שנהלתי מתוך המשוריין בתקווה שתגיע אלינו תגבורת מיחיעם או מנהריה, החלטתי לנטוש את המשוריין.היו לנו בסליק במשוריין כמה רימונים. זרקנו כמה רימונים והוצאנו את מכסה הרצפה. ירדנו אל מתחת למשוריין דרך הפתח, ותוך חיפוי הדדי יצאו הנוטרים מהמשוריין לשטח במגמה להגיע במידת האפשר עד ליחיעם. ניצלנו את הואדי שהיה לצידי הדרך על מנת לנתק מגע עם האויב ולהכנס לשטח מת כלפי היורים. בצורה זו הצלחנו לחמוק מרחק של כמה מאות מטרים, יחד עם הפצועים שהמשיכו ללכת איתנו. עליתי שוב על גבעה בואך יחיעם, וברגע שעברנו את הגבעה וירדנו לתוך עמק הגעתון נפתחה עלינו אש מצד דרום, מתוך מדרון עולה שבדרך העפר ליחיעם. אמדתי את המצב שבו אנו נתונים בין שני מארבים. נמצאנו ברגע זה בשטח טופוגרפי קשה ביותר, הנתון לפגיעה מהמדרון שמדרום, וגם מצפון, אליו הספיק בינתיים להתקדם המארב אשר קודם הצלחנו לחמוק ממנו. כוח זה התקדם ותפס את הגבעה, שעזבנו אותה קודם לכן במגמה להתקדם ליחיעם.היות שלא היתה לנו כבר כל אפשרות לחזור על עקבותינו, נערכנו לקרב בהגנה היקפית בתוך התעלה לשני הכיוונים. כאן נהרגו  מיד הנהג ישראל מילר, יוסף מישנייבסקי ויוסף קליין ונפצעו קשה 4 נוספים. גם אני נפצעתי קל, והמשכתי לפקד על היחידה. השעה היתה תשע בבוקר לערך. נשארנו בסה"כ 4-5 איש המסוגלים עוד להחזיק בנשק. גמלה החלטה בליבנו: "חיים בידיהם לא ניפול, הכדור האחרון בשבילנו". במצב זה כשאנו יורים לסירוגין, ומחכים להדוף גלי הסתערות, אשר חזרו שלוש פעמים, החזקנו מעמד כשאנו מנצלים כל גבשושית של חול או אבן לשם מסתור. במשך 4 שעת היינו במצב זה, עד אשר בשעה אחת ושלושים בצהריים הגיעה תגבורת של 2 משוריינים של המשטרה הבריטית, בפיקודו של קצין משטרת עכו אינספקטור סליי, שבדרכם אלינו הותקפו באש חזקה. האנגלים ירדו מהמשוריינים ותפסו עמדות על ידינו. מיד לקחתי את הברן מידיהם ונתתי להם הוראות כיצד לפעול, ואני פתחתי באש חזקה מהברן קאריירס (על המשוריין הבריטי היתה מכונת ירייה)  לכיוון התוקפים מצד קו הרכס שבכוון ליחיעם. הערבים שהיו על הגבעה מצפון היו ראשונים להסתלק, וגם התוקפים מצד דרום החלו בנסיגה לעבר הכפרים עמקא וכאוכת. רציתי לרדוף אחריהם ולסגור להם את דרך הנסיגה אך המשטרה הבריטית מנעה זאת ממני. דרך אגב, עם התחלת הקרב נפצעו 2 אנגלים, ולכן האנגלים רצו להסתלק מיד מהמקום. הם הציעו לי לעלות איתם לכלי הרכב שלהם יחד עם אנשי הבריאים, ואת ההרוגים והפצועים קשה יבואו לקחת אחר כך. הודעתי להם שלא אזוז מהמקום מבלי שאקח איתי את ההרוגים והפצועים. בינתיים הגיעה תגבורת של גדוד הגנה שעלה ליחיעם המותקפת. יחד עם ההרוגים והפצועים עלינו ליחיעם. לאחר מכן לקחנו את הפצועים לבי"ח האיטלקי בחיפה. כשהגענו לנהריה נודע לי שמשטרה אנגלית וכוח צבאי קטן יצאו לעזור לנו אך הם לא הצליחו לעבור את המחסומים. שם נודע לי שמיד לאחר שיצאתי בבוקר לדרך נתקבלה הודעה בחבל שיחיעם מותקפת. אנו לא ידענו על כך בצאתנו. הכוח שתקף את יחיעם התחלק לשניים. האחד שמנה בערך כ-400 איש עלה במישרין על הנקודה. החלק השני שמנה כ-250 עד 300 איש אשר הופקד למארבים וחסימות על מנת למנוע מרכב ותגבורת באנשים להגיע לנקודה. את הכוח הזה הצלחתי לרתק במשוריין האחד עם 12 איש שהיו לרשותי. משך כל שעות הקרב עד השעה אחת ושלושים עת הגיעה תגבורת המשטרה וההגנה.סה"כ סבלנו אבידות בקרב הזה שישה הרוגים ו-2 פצועים קשה.נהרגו לי שישה נוטרים שעד היום אני מרגיש אשמה על כך, למרות שאני יודע שאיני אשם. התחושה שלויוותה אותי הייתה "למה אני נשארתי בחיים והם נהרגו".

אגב, בערב שלפני ההתקפה הספקנו בעוד מועד להעלות למשק יחיעם מחלקת חי"ש עם מקלע כתגבורת למקום. בהתקפה על יחעם נהרגו כמה לוחמים ביניהם נוטר בשם כרמי.למחרת המשכתי ללוות את השיירות. קיבלתי 15 בנות מהפלמ"ח ופיקדתי עליהן בליווי השיירות. הן היו באותו תפקיד כמו הנוטרים. הן היו יותר טובות מנוטרים גברים. נסעתי לחיפה לבי"ח האיטלקי לבקר את הפצועים, ושם פגשתי את אשתו של ראש העיר, אבא חושי, שהיתה אחראית על הפצועים. באתי עם נשק לבית החולים  והייתי צריך להשאיר את הנשק במחנה הליגיון הערבי, שהיה שייך למנדט הבריטי. השארתי את הנשק ואח"כ חזרתי לקחת. ביקרתי את הפצועים, שחלק נפטרו לאחר מכן. מהנוטרים בקר נשארו בחיים מיקי קראוט שהיה סגני, וכן חיים זוסמן וצבבנר. בקרב נהרגו יוסף מיסנייבסקי, ישראל מילר, יוסף קליין, בנימין סודילוי, אליהו אדלר ועוס אסולין. הם היו גיבורים.אצלנו המשיכו החיים כרגיל. עד לשיחרור הגליל המערבי השתתפתי בכל הקרבות כולל בגליל המזרחי, באיילת השחר ובצמח. בזמן הקרבות הגיעו ידיעות להורי בראשון לציון שנהרגתי. כשחזרתי לעיר קיבלו אותי בהלם, אבל בשמחה גדולה על שנשארתי בחיים."גם לאחר מכן המשיך דן ללוות שיירות, לאבטח סירות מעיפילים ולהעביר אספקה לישובים שהיו תחת מצור. פעם העלה שיירה שנעה רגלית ליחיעם וכללה שתי מחלקות של הפלמ"ח ונוטרים. רוב אנשי השיירה היו בנות מקיבוץ עברון.

להלן מספר ארועים עליהם סיפר:"ביום בהיר אחד קיבלתי פקודה להעביר את הנשק של תחנת הנוטרים כדי שיגיע לפעולת נחשון. העברתי 50 רובים אנגליים מתחנת קיבוץ עברון מסרתי לידי ההגנה והם העבירו לפעולת נחשון. שניסו לפרוץ לירושלים. היו לי קשרים קרובים עם הנוטרים. היו ביניהם שקראו לי "אבא", בגלל זה סרבתי לעזוב את הנוטרים ולעבור למשמר העמק.  אבטחתי את ה"מעונות" (סירות אספקה) בשיירות דרך הים מנחל הקישון לנהריה. ובדרך פגשנו מאבטחים ערבים שגם שמרו על עכו עם סירות. ביום אחד אני מקבל פקודה להגיע לקרית ים ושם הגיעה כנראה האונייה הראשונה לארץ שהביאה נשק. הים היה סוער ואנחנו הורדנו את הנשק עם סירות כדי הביאם לחוף. כמה סירות עם כדורים התהפכו. הוצאנו את הכדורים מהים, ייבשנו אותם, והבאנו לבי"ס בנהריה וילדים ניקו את הכדורים כדי למנוע היווצרות חליום אחד הגיע לנהריה המוכתר שקראו לו שלמה, שהיתה לו עין אחת. הוא היה ראש המועצה לענייני ערבים בקיבוץ גבעת ברנר. צירפו אותי אליו, ויצאנו יחד להתעניין בנוגע לכ"ג יורדי הסירה וגם לגבי חברי הפלמ"ח שנהרגו בגשר הזיו. השיירה הגדולה ליחיעם שהתארגנה בקרית חיים יצאה ביום שישי 13.3.48 . היא נשארה בשבי ציון אליה הצטרף בן עמי פכטר שעל שמו מושב בן עמי. המודיעין ביקש שהשיירה לא תצא והוא התעקש. אני עם הנוטרים שלי הייתי במאסף השיירה. בסוף ניגש אלי בן עמי ז"ל ואמר שאין כוחות שישמרו על נהריה והאיזור ולכן עליי להישאר. בשבת יצאה השיירה ליחיעם והתנהלו שם קרבות קשים. הייתי בקיבוץ עברון וצפיתי מהמגדל על התרחש בכברי והאיזור, וביקשתי לצאת לתת עזרה ולא קיבלתי אישור, כי לא היה כוח רזרבי אחר. בלילה קיבלתי הוראה לצאת לחפש פצועים מהשיירה שנפגעה. בדרך היה מחסום של כלניות (צנחנים בריטים), עקפתי אותם אולם לא מצאתי אף אחד מהשיירה."