"האתר החופשי של בני קריית חיים". מייסד ועורך גייזי { אליעזר}שביט.

האתר הוא מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח הנועד לשימור המורשת ותולדות קריית חיים. תודה לכל אלה שבאדיבותם מתפרסמות כאן יצירותיהן. אין בכוונתנו להפר זכויות יוצרים .המבקש להסיר חומר כלשהו מתוקף "חוק זכויות יוצרים " ומטעמי צנעת הפרט, אנא הודיעונו ונפעל בהתאם. אין לעשות שימוש לרעה בכל התכנים המופיעים באתר.

אלי רביד, ליישי.

הודעה לקוראי האתר

חומר הקשור בקרית חיים ובבני קרית חיים יתקבל בברכה.

ליצירת קשר או לשליחת חומר להעלאה לאתר נא לפנות במייל לכתובת

[email protected]

ניתן לשלוח טקסט במייל או בקובץ word ותמונות בפורמט jpeg או jpg.

בברכה,

אלי רביד (ליישי)

היום , 17.3.2024 מלאו 76 שנים לתקיפת שיירת הנשק שיצאה מדמשק שבסוריה דרך לבנון { מעבר ראס אל נקורה }לארץ ישראל ,לעזרת ערביי חיפה ,ונבלמה ע'י אנשי חטיבת " כרמלי" על כביש עכו-חיפה ,בקרב שהתחולל סמוך לכניסה לקריית מוצקין.

העברה מויקיפדיה.

תקיפת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין היא קרב ב־17 במרץ 1948, במהלכו תקפו כוחות ההגנה שיירת נשק ערבית ליד קריית מוצקין והשמידו אותה. בהתקפה נהרג מפקד הכוחות הערביים בחיפה ורבים מאנשי מטהו. הצלחת פעולה זו תרמה לכישלון הערבים בקרב על חיפה במלחמת העצמאות. על חלקם בקרב עוטרו עמנואל לנדאו (נפל בקרב) ואברהם אביגדורוב בעיטור גיבור ישראל.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת השיירה בקריית מוצקין

בפרוץ מלחמת העצמאות היה מצב הנשק של המשמרות הלאומיים הערביים בערים ובכפרים בכי־רע. בידי הערבים המקומיים היו כלי נשק פרטיים רבים אבל מקולקלים בגלל תחזוקה לקויה וחוסר בחלקי חילוף. סוריה ועיראק סיפקו נשק לצבא ההצלה של קאוקג'י ולא ללוחמים המקומיים. גם עבר הירדןמצרים וסעודיה עמדו מהצד. סגן ראש הוועדה הלאומית בחיפה, מוחמד נימר אל־חטיב כתב כי עד אמצע פברואר 1948 היו בידי בני עירו רק רובים מקולקלים עם כדורים עקרים, ציוד שנשאר במדבריות לוב מימי מלחמת העולם השנייה. הוא נסע לסוריה, נפגש עם הנשיא ורכש נשק. במחצית הראשונה של מרץ 1948 העביר שירות הידיעות של ההגנה (הש"י) ידיעה למפקדת חטיבת כרמלי ובה נאמר כי מפקד הכוחות הערביים בחיפה, מוחמד אל חמד אל־חוניטי, יצא לסוריה כדי להביא תחמושת וחומרי נפץ וכן כסף לתשלום משכורות ללוחמים הערבים בחיפה. בבוקר יום ה־17 במרץ 1948 נסע אל־חוניטי מדמשק בראש שיירה של שתי משאיות גדולות עמוסות בשנים עשר טון של נשק ותחמושת – 550 רובים צרפתיים וכמאה עשרים אלף כדורים וכן שני טון חומר נפץ. בצידון הצטרפה לשיירה מכונית נושאת נשק ותחמושת מתנת אנשי העיר. השיירה הגיעה לראש הנקרה משם התקשר אל־חוניטי בטלפון לעמיתיו בחיפה והודיע שהוא בדרך. כל תנועותיו ושיחת הטלפון שלו נקלטו על ידי אנשי הש"י שהעבירו מיד את הידיעות למפקדת החטיבה. מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל, הורה למפקד גדוד 21 של החטיבה בן עמי פכטר לעצור את השיירה ולהחרים את נשקה.

המארב והשמדת השיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הסבר באנדרטת השיירה בקריית מוצקין

הוחלט שהמארב יוצב בשני מקומות: ליד משק עין שרה בסביבות נהריה (כיום ניצב במקום בית ליברמן), ובנוסף בכניסה הצפונית לקריית מוצקין. ההחלטה על הצבת המארב סמוך לבתים בקריית מוצקין נתקבלה למרות הסיכון לאוכלוסייה אזרחית, וזאת מפני שהשטח בין עין המפרץ לקריית מוצקין היה חשוף ואי אפשר היה למקם בו מארב מבלי שיתגלה. כדי לשמור על הפעולה בסוד לא הוזהרו דיירי הסביבה על העלול להתרחש ולא פונו מבתיהם .היות שאנשי גדוד 21 היו עסוקים בפעילות מבצעית ביקש מפקד גדוד 21 ממחלקה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח שחנתה ברמת יוחנן לבצע את המארב בקריית מוצקין. המארב בעין שרה זיהה מונית ואחריה מכונית משא והניח בטעות שזו השיירה. הם פתחו באש על המכונית והרגו את הנהג הערבי. המכונית הועברה לחוף הים ושם נקברה בחולות כדי לא לעורר חשד. לאחר מכן נסוגו במהירות לנהריה. אל־חוניטי הגיע עם שיירתו לעכו שם הוזמן לארוחת צהרים. מארחיו הפצירו בו להעביר את תכולת השיירה דרך הים לחיפה כי יש חשש שהיהודים יטמינו לו מארב, אולם הוא סירב. לאורבים היה קושי רב לזהות את השיירה כי לא היו כל סימנים מובהקים למכוניותיה. בנוסף לכך התנועה על הכביש הייתה רבה וכללה מכוניות בריטיות, ערביות ויהודיות.הפתרון היה הצבת רוכב אופנוע מעולה מחיילי גדוד 21 בחצר בית החרושת היהודי "נעמן", דרומית לעכו. הוא הודרך לזהות את השיירה המורכבת משתי משאיות ומספר מכוניות קטנות ואז לחלוף על פניה, להגיע למקום המארב ולהזעיקו. השיירה זוהתה על ידי רוכב האופנוע בדרכה דרומה. בשעה 15:30 הוא הגיע למקום המארב וצעק: "הם באים, הם באים". מיד נחסם הכביש בחביות זפת ואנשי המארב פתחו באש. המכונית הראשונה הצליחה להתחמק לעבר חיפה אבל שאר המכוניות נעצרו. אנשי המארב פגעו בכל מי שניסה לקפוץ ממכוניות השיירה. גם הערבים השיבו אש. החייל אברהם אביגדורוב הצליח להשתלט על שני מקלעי ברן והחייל עמנואל לנדאו הסתער לעבר המשאית הראשונה בכוונה להוביל אותה לרמת יוחנן. המכונית האחרונה בשיירה הצליחה להסתובב על הכביש ולברוח לכיוון עכו. בעברה ליד בית החרושת נעמן הבחינו נוסעיה שואפי הנקם בפועלים יהודים שחיכו בדרך לאוטובוס ופתחו עליהם באש. פועל אחד חבר קיבוץ "היוצרים" (היום שמרת) נהרג ובחורה אחת נפצעה.

לפתע נשמעה התפוצצות אדירה. ייתכן שאחד הרימונים שנזרקו או הכדורים, פגעו בחומר הנפץ. בפיצוץ נהרג עמנואל לנדאו. אברהם אביגדורוב נפגע קשה בראשו ונחשב בתחילה כמת. רק לאחר שלושה שבועות חזר להכרתו. אחד הפצועים, נועם פסמניק נפטר כעבור מספר שעות. מספר בתים בסביבה נפגעו מהפיצוץ. לדברי הרב ישראל מאיר לאו, שגר בנערותו בקריית מוצקין, נופצו שמשות רבות באזור עקב הפיצוץ, ובמקום נפער בור של עשרים מטר.[1] תינוקת נהרגה בשנתה מקיר שקרס עליה ומספר אזרחים נפצעו. אחד מהם נפטר לאחר מכן מפצעיו. לערבים היו 17 הרוגים, ביניהם מפקד הכוחות הערביים בחיפה, מוחמד אל-חוניטי, ורבים מאנשי מטהו. כל הנשק שהיה בשיירה הושמד בפיצוץ.

תוצאות הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמדת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין נחשבה כהצלחה למרות אסון הפיצוץ. הכוחות הערביים בחיפה נשארו ללא פיקוד ובמחסור בנשק. החלה דמורליזציה קשה והחלה התמוטטות והתפרעויות בין פלגים שונים בעיר. קיצה של חיפה הערבית החל להיראות באופק. מבחינת היהודים זו הייתה אחת ההצלחות הבודדות והמעודדות בחודש מרץ 1948 רצוף הכישלונות. זו הייתה הפעולה היחידה במלחמת העצמאות שבה שניים ממשתתפיה, עמנואל לנדאו ואברהם אביגדורוב, קיבלו את עיטור גיבור ישראל.

במקום הקרב הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים עמנואל לנדאו ונועם פסמניק.

מת גיבור ישראל , אברהם אביגדורוב ,שהשתלט על שיירת נשק ערבית בקרית מוצקין ביום 17.3.1948.

העברה מחדשות חיפה והקריות, 5.9.2012.

אברהם אביגדורוב (בומצ'יק) נפצע קשה בקרב בקרית מוצקין שבו השתלטו לוחמי פלמ"ח על שיירת נשק ערבית שעשתה את דרכה מלבנון לחיפה. על חלקו בקרב הוא קיבל את אות גיבור ישראל. השבוע הוא הלך לעולמו בגיל 83

אברהם אביגדורוב בשנת 1949 (צילום: דוד אלדן)

אברהם אביגדורוב (בומצ'יק) בעל אות גיבור ישראל על מעשה גבורה יוצא דופן תוך סיכון חיים שגילה בקרב במלחמת העצמאות. אביגדורוב (בומצ'יק) הלך אתמול לפנות בוקר (שלישי) לעולמו בגיל 83.

ביולי 1947 סיים אביגדורוב את לימודיו, התגייס לפלמ"ח ושירת בחטיבת יפתח. הוא היה בהכשרה המגויסת ברמת יוחנן כשהגיעו ידיעות על שיירה ערבית עמוסת נשק היוצאת מביירות לכיוון חיפה, ב-17 במרץ 1948. הוא יצא יחד עם כוח פלמ"ח לכיוון קריית מוצקין על מנת לעצור את השיירה. עם בוא השיירה למקום המארב פעל אברהם אביגדורוב בגבורה עילאית אשר הדהימה את האויב, עד שארעה התפוצצות עזה שפצעה אותו אנושות. הכוחות שהיו בטוחים על פי מצבו שהוא נהרג העבירו אותו לחדר המתים, ורק במקרה זיהה פלוני כי אברהם לא נהרג. שלושה שבועות עברו עד שאברהם אביגדורוב פקח את עיניו ושמע מחבריו שהפעולה הצליחה והשיירה נעצרה ולא הגיע ליעדה. גיבור ישראל נוסף, עמנואל לנדאו, נהרג בקרב זה.

נימוקי צה"ל לקבלת אות גיבור ישראל: "ביום האירוע בקרית מוצקין, נמנה טוראי אברהם אביגדורוב עם היחידה שהסתערה על שיירת מכוניות של האויב, עמוסות נשק ותחמושת. הוא קפץ על הכביש אל מול השיירה ובירייה מהמותן בתת-המקלע שלו, חיסל שני מקלעי "ברן" של האויב בטווח-מגע. בכך חרץ את גורל הקרב לטובתנו אך הוא עצמו נפצע בפעולה זו בהתפוצצות".

על מעשה זה הוענק לאביגדורוב 'אות גיבור ישראל' בטקס שנערך ב-17 ביולי 1949 יחד עם 11 גיבורי ישראל נוספים ממלחמת העצמאות (אשר ארבעה מתוכם נהרגו במלחמה). לאחר שהכנסת הסדירה את נושא העיטורים בחוק בשנת 1970, התקיים באפריל 1973 טקס בו הוענקו עיטורי הגבורה בתצורתם הנוכחית, לכל הלוחמים גיבורי ישראל עד לאותה תקופה.

ביום העצמאות ב-1973, היה בין מדליקי המשואות בהר הרצל. יהי זכרו ברוך.

עמנואל לנדאו ז'ל , גיבור ישראל.

העברה מ"המכלול"

עמנואל (אמיל) לנדאו (10 בנובמבר 1928 – 17 במרץ 1948) היה חייל בפלמ"ח שעוטר באות גיבור ישראל על מעשה גבורה שעשה במהלך תקיפת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין במלחמת העצמאות. תקיפה שבמהלכה גם נהרג.

עמנואל לנדאו נולד ב-10 בנובמבר 1928 בוורשה שבפולין. הוא ואחותו הצעירה ברחו מפולין לברית המועצות ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביו משה חלה בטיפוס במסגרת שירותו בצבא האדום, הגיע למקום מגוריה של המשפחה ושם נפטר. אמו פניה מסרה אותו ואת אחותו אלינה (לימים אילנה) לבית יתומים נוצרי, שכן לא יכלה לפרנסם. כעבור מספר חודשים הגיע לבית היתומים שליח מטעם עליית הנוער במטרה להוציא משם את הילדים היהודים. זאת בעקבות הסכם שנחתם ב-1942 בין ממשלת פולין הגולה לבין ממשלת ברית המועצות, במסגרתו הותרה העברת 24,000 חיילים ופליטים פולנים משטחי ברית המועצות אל טהרן שהייתה בשליטה בריטית. אמיל ואלינה היו בין כאלף הילדים היהודים שהוסעו ברכבת לטהרן. הילדים, שרובם הגיעו ללא הורים, שוכנו בבית יתומים שהוקם עבורם. בשנת 1943 עלו עמנואל ואחותו לארץ ישראל במסגרת קבוצת ילדי טהראן.אחרי ששהו זמן קצר בחוות הלימוד של עליית הנוער בירושלים עברו עמנואל ואחותו לקיבוץ גניגר. במהלך שהותו בקיבוץ התגלה עמנואל כבעל כישרון רב וכמנהיג. אהבתו לחקלאות הובילה אותו ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי ועם סיום לימודיו בהצטיינות, הצטרף לפלמ"ח ויצא להכשרה ברמת יוחנן.

סיפור הקרב

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תקיפת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין

בתחילת חודש מרץ 1948 הגיעו ידיעות על שיירה ערבית עמוסת נשק היוצאת מביירות לכיוון חיפה, על מנת להעבירו לידי הכנופיות הערביות בעיר, דבר שהיה נותן לערביי חיפה יתרון גדול בקרבות מול כוחות היישוב. בשיירה היו שלוש משאיות עמוסות בשני טון חומר נפץ, 550 רובים, 5 ררנ"טים, כ-120 אלף כדורים לרובים ולתת-מקלעים וכ-1,000 רימוני יד ומכוניות ליווי שבהן נסע בין היתר מפקד העיר הערבית, מוחמד אל-חניטי.

ניסיון ראשון לעצור את השיירה נעשה ליד נהריה על ידי גדוד 21 מחטיבת כרמלי ונכשל. בינתיים התארגן כוח נוסף של 10 לוחמים מהגדוד הראשון (גדוד 'העמק') של הפלמ"ח מאזור רמת יוחנן בפיקוד מפקד המחלקה פנחס זוסמן. הפעולה המהירה שנדרשה לא אפשרה התארגנות מסודרת וקבלת אישורים מהדרגים הגבוהים. הכיתה בפיקודו של נועם פסמניק הציבה מארב בצד הכביש הראשי, מצפון לקריית מוצקין. כשהגיעה השיירה היא נתקלה במחסום חביות על הכביש. אנשי הכוח הסתערו על השיירה, אברהם אביגדורוב השתלט על שני מקלעי הברן של השיירה. פסמניק השליך רימון על השיירה ומטען חומר נפץ שהיה באחת המכוניות התפוצץ והביא למותו. בהתפוצצות נהרג גם מפקד הכוח הערבי. עמנואל לנדאו קפץ על אחת משתי משאיות הנשק הנותרות כדי לחלץ משם את השלל ולהעבירו לכוחות הפלמ"ח. אחד הכדורים שנורו הביא לפיצוץ חומרי הנפץ במשאית וכתוצאה מההתפוצצות העזה נהרג עמנואל לנדאו, ואברהם אביגדורוב נפצע קשה. בקרב נהרגו 17 ערבים, ביניהם מפקד הכוחות הערביים בחיפה מוחמד אל חמד אל-חוניטי.

חיסול השיירה גרם לירידת המורל בקרב הערבים בחיפה וגברה בריחת התושבים הערבים מהעיר, כולל אנשי "הוועד הערבי העליון", עובדה שסייעה רבות בהמשך לכיבוש העיר.

אות גיבור ישראל

לעמנואל לנדאו ולאברהם אביגדורוב הוענק אות גיבור ישראל על גבורתם העילאית בקרב תוך חירוף נפש.

נימוקי צה"ל לקבלת האות:

ביום ה-17 במרץ 1948, בקרית מוצקין, בהתקפה על שיירת נשק ותחמושת של האויב, היה טוראי עמנואל לנדאו ז"ל בין אנשי היחידה שהסתערו על מכוניות האויב. בתור נהג קפץ על אחת המכוניות העמוסות נשק כדי להוציאה משדה הקרב ולקחת שלל את הנשק אשר בה. הוא התרסק בהתפוצצות שארעה ונפל חלל.

קו קואופרטיב התחבורה " אגד " לעין גדי.

העברה מארכיון " אגד " .

  • אגד כרגיל הייתה החלוצה ביצירת הקשר התחבורתי הסדיר (אחת לשבוע) עם הישוב המבודד עין גדי בשנת 1959 – אבל הנסיעה מתל אביב נמשכה 5.5 שעות וחייבה החלפת אוטובוס בבאר שבע: הליילנד "המעודן" של אז התקשה לעמוד במשימה והנוסעים הועברו בבאר שבע לג'י.אמ.סי קשוח בעל כושר עבירות בדרך העפר המשובשת. בשנים הראשונות נאסר על אוטובוסים של אגד להגיע לישוב ונהג שנקט יוזמה אישית וניסה בכל זאת להגיע לעין גדי – נתקע עם האוטובוס בדרך… והיום: תוך 3 שעות מגיעים מתל אביב למעיינות עין גדי דרך כביש 6 באוטובוס חדיש ונוח ומירושלים מגיעים לעין גדי תוך פחות משעתיים..
60 שנה לחנוכת הקו של אגד לעין גדי
60 שנה לחנוכת הקו של אגד לעין גדי
60 שנה לחנוכת הקו של אגד לעין גדי
60 שנה לחנוכת הקו של אגד לעין גדי

מאת צביקה וינשטוק ובני ברק.{ העברה מארכיון " אגד " }

לפני 60 שנה בדיוק בחודש אפריל 1959 חנכה אגד (איך לא…) את קו השירות הסדיר שחיבר את קיבוץ עין גדי, אז ישוב מבודד ומבודד שהוקם לחופו של ים המלח – לציביליזציה. קיבוץ עין גדי עלה לקרקע כהיאחזות נח"ל שש שנים קודם לכן, בשנת 1953. למי שאינו מכיר ויודע ואין כיום רבים כאלה – עין גדי שוכנת צפונית לסדום, סמוך מאוד לגבול עם ירדן שעבר במקום לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בסיומה של מלחמת העצמאות. אל היישוב שהוקם בנקודה מבודדת נסללה "דרך" אלא שהיא אפשרה להגיע ליישוב רק באמצעות קומנדקרים שהיוו את הקשר היבשתי היחיד עם סדום ועין גדי. מאוחר יותר התפתח קשר לנקודה המבודדת הזאת גם דרך ים המלח. בעת הקמת היישוב, בשנת 1953 ניתנה הוראה באגד שאסור להיכנס עם אוטובוס לכיוון הישוב החדש עקב תנאי השטח הקשים. אבל היו מבין חברי אגד, שהיו ידועים בעיקשותם – וכך באחת הנסיעות לאזור החליט נהג אגד על דעת עצמו – לשבור את האיסור ולהעלות גם את עין גדי- הישוב שזה עתה הוקם- על המפה של אגד. ההצלחה הייתה בשיעור של 50 אחוז בלבד: האוטובוס אמנם הצליח להגיע לישוב, אבל בדרך חזרה – שוד ושבר: האוטובוס שקע בחול והיה צורך לחלצו בעזרת משאית גרר…. במהלך השנים תוקנה הדרך לא דרך הזו ולמקום החלו להגיע מטיילים באוטובוסים של אגד והמקשר – אבל רק בנסיעות מיוחדות שיעדן היה מצדה ומעיינות עין גדי. בשנת 1956 אוזרחה היאחזות הנח"ל בעין גדי והפכה ליישוב קבע. המקום החל להתפתח כשתיירים ומטיילים, בעיקר חברי תנועות הנוער החלו לפקוד את המקומות שנחשבו למרוחקים ממרכז הארץ במיוחד את מצדה שהייתה סמל לגבורה היהודית בתקופת בית שני. דרך העפר מסדום לעין גדי שאורכה 48 ק"מ.הביקוש לתחבורה ציבורית סדירה למקום הלך וגבר ובמהלך שנת 1958 החלה המועצה האזורית תמר בסלילת דרך עפר שאורכה 48 קילומטרים מסדום לעין גדי. מיד עם סיום סלילת הדרך הזו, לקראת סוף אותה שנה החלה אגד לבצע נסיעות מבחן בקו חדש לעין גדי. הקו פעל אחת לשבוע ויצא מתל אביב לעין גדי וחזרה.

חוזרים לג'י.אמ.סי

נסיעות המבחן הוכיחו שיש הצדקה לקיומו של קו סדיר לעין גדי ובחודש אפריל 1959 נחנך הקו הסדיר לעין גדי בטקס מכובד שנערך במקום. לנסיעת הבכורה הוזמנו גם עיתונאים וצלמים. האוטובוס שחנך את הקו היה ליילנד מארק 2 חדש שאמור היה להיות האוטובוס שיפעל בקו הזה. אבל מהר מאוד התברר לצוות הטכני של אגד כי למרות שדרך העפר הורחבה לקראת הפעלת הקו באמצעות אוטובוסים מודרניים – הליילנד מארק 2 שמנועו היה ממוקם במרכז השילדה – לא התאים למשימה.

צביקה וינשטוק מנהל הארכיון ההיסטורי של אגד וכותב כתבה זו מצא בארכיון התייחסות של מזכירות אגד באותם ימים לנושא הפעלת הקו באוטובוסים מסוג ליילנד מארק 2 "מאחר שהדרך הזאת ליישוב אינה במצב תקין" נאמר בישיבת מזכירות אגד חודש לאחר חנוכת הקו, "הוחלט להטיל על אגף התנועה ואגף המשק לבדוק ולהחליט סופית בדבר הנסיעות באוטובוסים חדישים בקו הנ"ל"….

ואכן בסוף חודש מאי 1959 הוחלט להפסיק את הנסיעות לעין גדי ומצדה באוטובוסים חדישים ולהמשיך ולנסוע בקו הזה באוטובוס מסוג גי אם סי. בארכיון ההיסטורי לא מצוין מתי חודשה הפעלה סדירה של אוטובוסים חדישים ויתכן שזה נעשה רק בשנת 1962 לאחר שדרך העפר זכתה לריבוד של אספלט.

באותם ימים החלו לפעול קווי שירות נוספים שיצאו מתל אביב ומירושלים לסדום ומבאר שבע לסדום ובמהלך השנים כשהמקום החל להתפתח תדירות האוטובוס בקווי השירות השתפרה.

הדחיפה העיקרית לפיתוח קווי התחבורה הציבורית לעין גדי וסדום באה בעקבות מלחמת ששת הימים. עד אז ניתן היה להגיע לסדום ולעין גדי רק מכיוון ערד. אבל אחרי המלחמה נסלל כביש חדש מירושלים לאורך חופו המערבי של ים המלח והוא חיבר בין עין פשחה לעין גדי. הכביש הזה נחנך בשנת 1968 והוא קיצר משמעותית את משך הנסיעה ממרכז הארץ לעין גדי.

מחליפים את הליילנד בג'י.אמ.סי

אחד מנהגי האוטובוס שהסיע את העיתונאים לטכס חנוכת הקו באוטובוס ליילנד מארק 2 היה חבר האגודה באותם ימים ארמנדו סבאג שהחל את עבודתו בסניף אגד בראשון לציון בשנת 1956.
ארמנדו נבחר לביצוע המשימה משום שהכיר היטב את האזור: "לפני שהתחלתי לעבוד באגד הייתי נהג משאיות בדרכי המדבר של חברת ההובלות "טיטניק", סיפר ארמנדו. "הנסיעה באוטובוס לא הזכירה במאומה את הקשיים שאותם חוויתי כשעבדתי לפני כניסתי לאגד בחברת ההובלה שהסיעה מטענים לסדום ולאילת. באותם ימים הדרך לסדום ועין גדי לא הייתה סלולה וזה אילץ אותנו לנסוע קרוב מאוד לשפת הים עם שני צמיגים שהיו נוגעים במים ושניים על היבשה. ככה הצלחנו להגיע ליישוב… תמיד נסענו בקבוצות של ארבע משאיות על מנת שנוכל לעזור אחד לשני להתגבר על תלאות הדרך שעיקרם היה פיצוצי צמיגים. ביציאה לנסיעות הארוכות האלה הצטיידנו בחלקי צמיגים למקרה של פנצ'ר בדרך, וכאלה היו הרבה… לכן הנסיעה ארכה שלושה ימים בהלוך ושלושה ימים בחזור. פיתחנו אומנות של תיקון תקרים באמצעות חלקי הצמיגים שבהם הצטיידנו: היינו מחברים למקום הפיצוץ באמצעות אומים וברגים את חלקי הצמיגים, כל זאת לאחר שהחלפנו את האבוב. את הצמיגים ניפחנו באמצעות המדחס של המשאית".

ארמנדו מספר שלאחר תקופה בסניף ראשון לציון הוא עבר לעבוד בסניף אגד בבאר שבע. "כשהחלו נסיעות מבחן לקיבוץ עין גדי יצא לי לנסוע למקום, היינו מבצעים את הנסיעה באוטובוס ג'י.אמ.סי שהיה גבוה ובעל יכולת עבירות טובה בגלל מיקום המנוע. לטכס חנוכת הקו שבו השתתפתי נסענו באוטובוס מארק 2 אבל מהר מאוד הבנו שרק הג'י.אמ.סי יכול לנסוע בדרך הקשה הזו.

כשחנכו את הקו מתל אביב לעין גדי היה האוטובוס יוצא כל יום שישי בשעה 12.00 מתל אביב ומגיע לבאר שבע. שם היו הנוסעים יורדים מהליילנד ועוברים לג'י.אמ.סי שבו נהגתי. הייתי יוצא בשעה 14.00 מהתחנה בבאר שבע ונוסע לכיוון סדום וממשיך בדרך העפר עד לקיבוץ עין גדי – נסיעה שנמשכה בדרך כלל, אם לא היו תקלות, כשלוש וחצי שעות. הייתי מגיע לקיבוץ ונשאר יחד עם האוטובוס עד יום ראשון בבוקר. שעת היציאה הייתה 06.00 . היינו נוסעים שוב לבאר שבע מחליפים אוטובוס – וממשיכים לתל אביב.

במהלך התקופה שופרה תדירות הנסיעות בקו ובשנת 1962 ולאחר שהדרך רובדה באספלט – הוכנסו לשימוש בקו אוטובוסים מודרניים יותר ואם היו חסימות ועיכובים הם נבעו בדרך כלל משיטפונות והצפות בנחלים בחודשי החורף שסחפו אבנים ובוץ לכביש בדרכם לים המלח.

תגובה של יגאל ברק ל" ארכיון אגד ". 15.3.2024

בוקר טוב,

תיקון קטן לארכיון אגד.

בכתבה מצוין שהכביש מעין פשחה לעין גדי נחנך ב 1968. בין 1968 ל 1969הייתי כבר בשל"ת בקיבוץ גזר. לאחד מביקורי בעין גדי, אחי מנו סידר לי טרמפ בדרכי לירושלים בסירה של דני אפיק שהיה המדריך בהיאחזות בקליה והסירה שימשה אותו לנסיעות בים המלח מעין גדי לקליה וחזרה. במרץ 1970 עברתי לדגניה ב'. יום אחד החלטנו לנסוע לעין גדי דרך התוואי החדש מקליה לעין גדי , שאותו פרץ בין היתר גדי חופש עם ה D8 של עין גדי. התוואי עדיין היה סגור לתנועת מכוניות. .{ שכנתנו ירדן עוד הייתה אז פת"חלנד. עד שגורשו בספטמבר 70.} הדוד של רוני אשתי ,היה אז קצין הנדסה בבקעה. אל"מ יצחק זייד ז"ל ודרכו קיבלנו אישור לעבור בתוואי שעדיין לא רופד באספלט, מעין פשחה לעין גדי.

שבת שלום, יגאל ברק.

מדבורה סלפ-גוטמכר : בני קריית חיים על האוטובוס הראשון של " אגד" בקו תל -אביב -באר שבע -סדום -עין גדי.{ נסיעות מבחן שנת 1958}.

אלי רביד, ליישי : לפני שקו האוטובוס של קואופרטיב " אגד" מתל אביב לעין גדי נחנך רשמית בפסח שנת 1959, בוצעו מסוף שנת 1958 ,נסיעות מבחן של קו זה ע'י שני חברי "אגד "מסניף הרצליה שנהגו באוטובוס GMC .אחת לשבוע , בימי ששי { מתל אביב } וראשון { מעין גדי } נסע האוטובוס בקו זה. הנסיעה החלה בתל אביב אך את מרבית הנוסעים אספו ליד מסעדת " מוריס " בבאר שבע בימי ששי אחר הצהריים . מכאן המשיכו בנסיעה דרך דימונה וסדום והמשיכו לעין גדי ,בדרכי העפר המשובשות ,טרם סיום סלילת קטע הכביש { סדום -עין גדי }וריפודו באספלט. . בתמונה זו , ראשוני חברי עין גדי," גרעין " שדמות " וגרעין " רעות " על אוטובוס " אגד " הראשון שהגיע לעין גדי בסוף שנת 1958. כולם , פרט לאיתן מור , בן כפר מע'ש, ושי פרידמן -שלו בן מושב מרחביה , הם בני קריית חיים, חניכי סניף " הנוער העובד ".{ הסניף שפעל ב" בית השלושה ".היום מרכז גני ילדים.}אמוץ חורב -סוכובולסקי הוא בן קריית מוצקין השכנה, שהצטרף אלינו לקבוצת " עלומים " בסניף , עוד בראשיתה.

טוביה נאור: אשר היה -שב ונהיה.

העברה מ"חדשות בן עזר" , גיליון מספר 1928 מיום 26.2.24.


שמי טוביה נאור. בן תשעים. חבר קיבוץ יטבתה וממייסדיו. אני גם הבן הבכור של קיבוץ מסדה בעמק הירדן.
בשבת, השביעי באוקטובר 23, בשעה 6.30 בבוקר, כשפתחתי את הרדיו ושמעתי את המתרחש, מיד אמרתי לעצמי: רבי טוביה, ההיסטוריה חוזרת!
בשבת, החמישה עשר במאי 1948, ואני נער בן ארבעה עשרה ומחצה, סיימתי את חליבת הבוקר ברפת (נקראתי להחליף חבר שגויס למלחמה). שבתי לארוחת הבוקר בבית הילדים ועזרתי למטפלת להעיר את כולם. הזריזים מבינינו קמו מהר והתיישבו ליד השולחן. בסביבות השעה שמונה נשמע פיצוץ אדיר. הפגז הסורי הראשון נחת בין גן הילדים לבין בית הילדים שלנו, קבוצת הבוגרים. גילנו היה בין אחת עשרה לארבע עשרה.
עם ה"בום" המפחיד נשמעה זעקה של חברת הקיבוץ "מפגיזים אותנו!!!" – ללא אומר ודברים רצנו כולנו אל תעלת הקשר שהובילה מבית הילדים למקלט הסמוך, אחד משניים שנבנו זה עתה. כך פרצה עבורנו מלחמת השחרור-הקוממיות, ולימים מלחמת תש"ח.
מסדה ושער הגולן היו בין הקיבוצים הצעירים בעמק הירדן. הם היו חוד החנית של ההתיישבות אל מול גבול סוריה-ירדן. סמוכים לירמוך. שאר הקיבוצים, מלבד עין-גב, ישבו לאורך הירדן: כנרת, הדגניות, בית זרע ואפיקים. קיבוץ אשדות-יעקב שכן בין הירדן לירמוך, מול נהריים ומפעל החשמל. קיבוץ גשר – בתפר בין עמק הירדן ועמק בית שאן. עין גב לבדה, ממזרח לכנרת לרגלי הגולן. במרכז העמק – העיירה הערבית צמח, שבליבה משטרה בריטית.
עד פרוץ המלחמה היתה זאת אידיליה של ערש התנועה הקיבוצית. עזרה הדדית בין הקיבוצים, הוותיקים מסייעים ומדריכים את הצעירים וכולם חוגגים במשותף את חגי ישראל, מחנוכה ושבועות ועד האחד במאי.
לקראת הכרזת המדינה גבר המתח הביטחוני. בצמח התחילו יריות על התחבורה, שאולצה לעבור לדרכים עוקפות. העמק כולו נערך למלחמה שתבוא ללא ספק. נבחרו נציגים למטה הגוש. מונו מפקדי גזרות, מא"זים וועדות ביטחון בכל יישוב. החלה עבודת התבצרות, רכישת נשק ואימונים לכל האוכלוסייה הלוחמת. הדריכות היתה בשיאה.
כצעד ראשון גורשו כל התושבים הערבים מצמח, כמעט ללא קרב. המודיעין היה נעול על המידע "המוצק" שהצבא הסורי ינוע לכיוון הגליל העליון כדי לפלוש משם לחיפה, ואילו ירדן ועיראק ינסו לפלוש דרך נהריים ("קונספציה"?), בהתאם לכך רוכז רוב הכוח באזור גשר. ואכן באזור גשר-נהריים התחילה הפלישה, ומיטב הלוחמים מכל יישובי העמק באו לסייע. נהריים נפלה, אך גשר עמדה איתנה. ואז, במפתיע, כל השיירה הסורית שנעה צפונה, עצרה ופנתה בחזרה דרומה, לכיוון עמק הירדן. מטוס שלנו גילה את המתרחש ושלח הודעה מיידית למטכ"ל, אך זאת התמהמה משום מה ולא הגיעה אל יעדה ("מחדל"?).
כך מצאו את עצמם שני הקיבוצים, שער הגולן ומסדה, בבוקר החמישה עשר במאי, עם עשרות לוחמים חמושים בנשק קל בלבד ועם אוכלוסייה בלתי לוחמת של אימהות, ילדים, חולים וקשישים, מול הצבא הסורי, שכלל חיל רגלים, שריון, ארטילריה ומטוסים. עיקר הכוח של ישראל נמצא בגליל, בירושלים ובנגב – (מי חשב ומי ידע?). חלק מהלוחמים בשני הקיבוצים היה מגוייס לעזרת גשר ומקומות אחרים בארץ, וביניהם בעלי הניסיון הקרבי.
הסורים פתחו בהרעשה בלתי פוסקת על מסדה ושער הגולן. רשתות המים והחשמל קרסו. החוליות שנשלחו להגן על מכוני המים לאורך הירמוך – חוסלו מיד על ידי האוייב. בספר "קיבוץ על שני גבולות" כותב חבר משער הגולן: "היינו בטוחים שגם לצידנו יעמדו בעת צרה…"
ארבעה ימים עמדו שני הקיבוצים לבדם מול הצבא הסורי. ללא אמצעי קשר עם השכנים והמפקדה. את האוכלוסייה הבלתי לוחמת הם פינו בניגוד להוראות המפקדה האזורית (לשאר היישובים ניתנה הוראת פינוי, אך לשני הקיבוצים לא). משה דיין, עם הכוח הצבאי שעמד לרשותו, נשאר בעורף (בקעת יבנאל). הקיבוצים השכנים לא נחלצו לעזרה. מפקד הגזרה ישב בביתו באפיקים, ורגלו לא דרכה במקום שעליו הופקד, מאז פרוץ הקרבות.
משני הקיבוצים יצאו שליחים למפקדה בכנרת, כדי להודיע על מצבם ולבקש עזרה. שניהם סורבו ונשלחו חזרה כלעומת שבאו, בהוראת המג"ד. בדרכם חזרה הביתה ראו את קיבוצי הקו השני מפָנִים אוכלוסייה ורכוש לעומק העורף. כאן "נפל להם האסימון." הם הבינו שהופקרו ביודעין על ידי המפקדה. שבו לקיבוציהם ודיווחו על מה שראו ושמעו. בשני הקיבוצים נתקבלה החלטה, לאחר דיונים נוקבים, לסגת אל הקו השני, ולהודיע שיחזרו רק עם תגבורת ועם מפקד שיוכל לנהל את הקרב. בהגיעם לאפיקים ולבית זרע התייצבו לפני מפקד הגזרה הנעלם, והודיעו לו על החלטתם. הוא קיבל אותם והורה להם לחכות לתשובה, אך שוב נעלם ולא שב.
שני הקיבוצים, מסדה ושער הגולן, הופקרו על ידי המדינה, הצבא, והנורא מכל – על ידי שכניהם מהקיבוצים הסמוכים. דינם נחרץ למוות, לשבי ולחורבן. רק תושייתם היא שעמדה להם ומנעה את הגורל הנורא שהיה צפוי להם.
הם לא קיימו את "צו תל-חי." לא היו כגוש עציון וניצנים. שני היישובים נחרבו עד היסוד, אך הלוחמים ובני משפחותיהם נותרו בחיים, ולאחר המלחמה שבו ושקמו את ביתם לתפארת, בסיוע המדינה והצבא. היום מכונה המהלך "פינוי".
המדינה והצבא אחראים לביטחון האזרחים, ובשעת חרום – מפנים ונלחמים. כך היו אמור להיות גם ליישובי העוטף – אך שוב נשתבשו המאורות והנורא מכל קרה.
שער הגולן ומסדה הואשמו על ידי דוברי הצבא בעריקה ובבגידה בערכי מדינת ישראל, אך ראש הממשלה דוד בן גוריון מינה מיד ועדת חקירה צבאית, שחשפה את האמת המרה. ראש הממשלה קיבל על עצמו אחריות מלאה וזיכה את שני הקיבוצים מהאשמה הנוראה, אף העניק להם את אות הקוממיות, אך בה בעת גנז את דו"ח הועדה לעשרות שנים, כדי למנוע פגיעה אנושה במורל הלאומי.

הערה: לרוב העובדות הנזכרות במאמר זה יש סימוכין בספר "עמק במערכה" מאת אסף אגין, בהוצאת "טפר הוצאה לאור".
טוביה נאור

הטנק בדגניה . קרבות עמק הירדן. מלחמת העצמאות 1948

אודות טוביה נאור. העברה מ" זמר רשת".

יליד 1933.מורה למוזיקה, יליד קיבוץ מסדה, חבר קיבוץ יטבתה וממייסדיו. המנהל המוזיקלי של הסבתות מיטבתה, קבוצה המקליטה שירים במיוחד עבור זֶמֶרֶשֶׁת. פרטים שמסר טוביה על עצמו לזֶמֶרֶשֶׁת (מרץ 2018),

פרטים שמסר טוביה על עצמו לזֶמֶרֶשֶׁת (מרץ 2018):

נולדתי וגדלתי בקיבוץ מסדה כילד של רפת, טבע ומוזיקה. בילדותי למדתי שלוש שנים כינור ולימדתי את עצמי לנגן בחלילית, במנדולינה ובמקלדת. בכיתה י"ב נשלחתי לקורס מנצחי מקהלות של ההסתדרות (שנמשך שבועיים תמימים), וניצחתי על מקהלות בקיבוץ ובנח"ל.

בשנת 1952 הגעתי להיאחזות יטבתה ושם אני חי עד היום. לאחר הקמת הרפת ביטבתה נשלחתי ע"י הקיבוץ ללמוד הוראת מוזיקה ב"אורנים" ובמשך עשרות שנים לימדתי מוזיקה וטבע. בהמשך למדתי מוזיקולוגיה וחינוך מוזיקלי באוניברסיטת תל-אביב ובאקדמיה של בודפשט.

תוך כדי עבודתי יזמתי את התוכנית "חקר השורשים המוזיקליים של המשפחה" שאותה אני מעביר עד היום ביטבתה ובירושלים.

אלי רביד, ליישי :

טוביה נאור הוא מראשוני ומייסדי "מקהלת האיחוד", מקהלה של התנועה הקיבוצית ומתמיד להופיע וליצור בה גם היום . המקהלה הופיעה בכל רחבי הארץ , בעיקר בקיבוציה, וערכה סדרות רבות של הופעות ברחבי העולם. גיסתי אילנה נוימן ,{ ילידת 1933},מראשוני ילדי קבוץ משמרות וחברה בו גם היום, הייתה שנים רבות חברה ב"מקהלת האיחוד" ובצוות הניהול והארגון.

מתוך ויקיפדיה
מקהלת האיחוד
 נוסדה בשנת 1955 על ידי המנצח והמלחין יהודה שרת יחד עם המלחין והמנצח יקותיאל שור[1] כגוף המקהלתי של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. הזמרים והזמרות, חברי קיבוצים מכל רחבי הארץ, היו נפגשים לכנסים מרוכזים אשר כללו חזרות והופעות בפני חברי הקיבוץ המארח. לאחר פרישתו של שרת בראשית שנות ה-60 החליפו אותו בניהול המוזיקלי ובניצוח על המקהלה יעל תבורי ואבנר איתי, אשר המשיך כמנצח יחיד – למעט הפסקות קצרות – עד שנת 1997. תחת ניצוחו הופיעה המקהלה במאות קונצרטים בכל רחבי הארץ, הן בקונצרטים א-קאפלה ובליווי פסנתר והן עם התזמורות המובילות בארץ תחת שרביטיהם של טובי המנצחים מישראל ומחוצה לה. לאחר פרישתו של איתי ניצחו על המקהלה רון זרחי, אורנה ארניה ורונן בורשבסקי, המכהן גם בתפקיד מנהלה המוזיקלי של המקהלה. מנכ"לית המקהלה החל משנת 2020 היא עירית שיפריס אשל. בתחילת שנות ה-70 החלה המקהלה לצאת לסיורים בחו"ל, תחילה לכנסי אירופה-קנטט ובהמשך גם לצפון אמריקה ולאוסטרליה. נסיעתה האחרונה, עד כה, הייתה באוקטובר 2015 לקוריאה הדרומית, ובמסגרתה השתתפה בכנס מקהלות בינלאומי בעיר פוסן. מקהלת האיחוד, המשתייכת לתנועה הקיבוצית, שרה יצירות מכל התקופות והסגנונות, ומתמחה בביצועים של מוזיקה ישראלית. היא הפיקה מספר תקליטים ובהם יצירות ישראליות של מיטב המלחינים, אשר חלקן נכתבו במיוחד עבורה.

"מקהלת האיחוד". השירה , הרעות והיחד.

טוביה נאור, במרכז השורה הראשונה של קולות הגברים| הרביעי מימין ומשמאל }.

יוסי אחימאיר{ בנו של אבא אחימאיר} : פוצ'ו היקר ,רודף השלום והפיוס

העברה מ" חדשות בן עזר מספר 1927, מיום 21.2.24.
אוי, כמה תמים אתה.
וכי למה חשבת שאחרי ששאול ארלוזורוב הלך לעולמו, ילדיו יסכימו להתפייס? הם יכולים להתבייש על שאביהם חזר על העלילה הכוזבת ברצח סבם בכל הזדמנות עד יומו האחרון. כשנקלענו יחד לאותו אירוע, משהוא שמע שאנוכי נוכח במקום, מיהר לעזוב את המקום. בכל פעם שמוסד כלשהו ערך דיון בפרשה הכואבת הזאת מלפני 90, והזמינו את שני הצדדים, אותו ואותי, שאול הבריז. שוב ושוב חזר על העלילה, כפי ש"למד" מפי אימו סימה המעלילה, והיה אולי מן האחרונים שדבקו בה – למרות כל פסיקות בתי המשפט בטרם קום המדינה ולאחר הקמתה, שזיכו את אלה שהואשמו, וניצלו מגרדום. האם אנחנו, בני משפחת אחימאיר, צריכים להקדים ולבקש סליחה, כפי שמציעה מירב? על מה? על רצח נפשו של אבי, שנשא את כאב העלילה עד יומו האחרון, אבי שנרצח בנפשו על-ידי מעלילי הדם ממפא"י ובראשם בן-גוריון? אכן, אבי המנוח רצה בחייו פיוס – הציע עלייה בצוותא-חדא לקברו של ארלוזורוב בעשור למותו – אבל קריאתו למפא"י הושבה ריקם. הזמן כבר עשה את שלו, פוצ'ו, האמת והצדק נעשו, ורק הצאצאים הנושאים את השם ארלוזורוב מסרבים להכיר בהם.
יוסי אחימאיר

פוצ'ו : עלילות שאול ארלוזורוב.

העברה מ" חדשות בן עזר " מספר 1926 מיום 18.2.24

   הכרתי אותו לראשונה כאשר בכתה ה' עברתי ללמוד בבית חינוך במרכז ולמדנו יחד באותה כיתה. הוא היה קטן קומה וצנום ובמשחקי הכדורגל בלט בזריזותו ובצעקותיו. בתחילת שנת הלימודים כששאלתי מי הוא אמרו לי: "אתה לא יודע? זה הבן של ארלוזורוב." די הופתעתי כי ידעתי שאביו נרצח כשהיה בן שלוש, אז איך היתום הזה יכול להיות כזה שובב ועליז, מאלה שמושכים לבנות בצמות? בשנים הבאות לא ראיתיו, אמרו לי שאימו שלחה אותו לקיבוץ גניגר. ראיתיו שוב כעבור כמה שנים כשחזר לתל אביב ונרשם ללמוד בגימנסיה הרצליה במחזור ל"ו , המחזור שלי. לא למדנו באותה כיתה, כי אני הייתי במגמה החקלאית והוא העדיף את הריאלית. שנה אחת למד בריאלית ב' עד שהמחנך שלו נשבר ובאספת המורים הציע לסלקו מהגימנסיה. כאן עמדה לשאול זכות אבות והמנהל ד"ר בוגרשוב נתן לו אזהרה אחרונה והעביר אותו לריאלית ג'. שבה היו פחות בנות עם צמות. במלחמת העצמאות לא יצא לי לראותו, כי אני הייתי בחטיבת יפתח והוא נשלח לטייסת הפלמ"ח. חידוש הקשר שלי עמו חל 55 שנים לאחר תום הלימודים בגימנסיה, כאשר מחזור ל"ו נזכר שהגימנסיה חייבת לנו חודשיים של לימודים ואנחנו חזרנו ללמוד בה במשך 20 שנים נוספות (יום אחד בשנה) כאשר המורים שלנו הפעם הם אנחנו בעצמנו. ברוך השם זכינו במחזור שיש בו 4 חתני פרס ישראל, 12 פרופסורים, 21 מהנדסים ורופאים ועוד כשלושים אקדמאים שיודעים מה ללמד, או לספר. ולא נזקקנו לתוספת מורים. מהשיעור ששאול נתן לנו אני זוכר שני סיפורים פיקנטיים. האחד מספר על הזמנתו למפגש בבית ספר הנושא את שם אביו. בתחילת המפגש שאול שאל את התלמידים (נדמה בכתה ו') אם הם יודעים מי הוא חיים ארלוזורוב שבית הספר נקרא על שמו. אף אחד לא ידע ורק ילדה אחת הרימה יד בהיסוס ואמרה שזה בטח שמו של האיש שתרם כסף להקמת הבית. שאול היה המום, אבל לא התעקש להמשיך בנושא. רק בסוף השיעור כשהמורה ליוותה אותו למכונית. הוא אמר לה  שהוא מתפלא מאוד על כך שאף אחד מהתלמידים לא ידע ולא ביקש לדעת מיהו האיש הזה חיים ארלוזורוב. כאן המורה יצאה להילחם על כבוד תלמידיה ואמרה: "למה אתה מדבר כך? הייתה תלמידה אחת שידעה." סיפור אחר שסיפר קשור למלחמת יום כיפור. שאול היה אז בחו"ל כשפרצה המלחמה והוא מיהר לנסוע לבודפסט, כדי לתפוס מטוס שיחזירו לארץ. כשהגיע ארצה, בא ליחידה שלו במילואים, סיפר שהוא חוזר עכשיו מבודפסט ועומד לרשותם. אמרו לו שיחזור הביתה ויקראו לו אם יהיה בו צורך. כשעתיים לאחר מכן קיבל טלפון שיבוא דחוף לקריה, כי משה דיין רוצה לראותו מיד. כששאול התייצב לפני שר הבטחון, נשאל אם זה נכון שהוא בא מבודפסט ומה נשמע שם. רק כששאול התחיל לספר על העיר האירופית היפיפייה הזאת, ירד לו האסימון והוא הבין שדיין חשב שהוא בא ממוצב בודפסט שליד תעלת סואץ. לי עצמי היה עם שאול סיפור משעשע אחר. זה היה לפני כמה שנים כשאחד מערוצי הטלוויזיה רצה לעשות סרט על הלמדווניקים (תלמידי מחזור ל"ו) שחזרו ללמוד בגימנסיה הרצליה. הם ביקשו ממני למצוא עוד תלמיד מהמחזור, שיבוא לגימנסיה ושנינו נעלה זיכרונות. הזמנתי את שאול שזכר לי חסד נעורים והגיע לגימנסיה. לבמאית היה רעיון גאוני, לביים איך אנחנו נפגשים ליד שערי הבניין ונופלים זה על כתפו של זה בחיבוק של אוהבים. "לא בא בחשבון," אמר שאול, "אני לא עומד להתחבק עם פוצ'ו כאן ברחוב." לקח לי זמן לחקור ולבדוק עד שהצלחתי להוציא משאול את המשפט: "חסר לי שאימא שלי היתה יודעת שאני מצטלם ומתחבק ברחוב הנושא את השם  ז'בוטינסקי." בהתחלה חשבתי שהוא מתלוצץ, אך מסתבר שהוא היה רציני לגמרי והבמאית נאלצה להשלים עם העובדה שהחיבוק לא יהיה ברחוב הנושא את שם ראש ביתר אלא במבואה של הגימנסיה. השבוע, כשהגעתי לבית המשפחה לניחום אבלים, הצעתי לשניים מילדיו של שאול לקבל את הצעתו של יוסי אחימאיר, למחוק את חטאי העבר ולהושיט יד לשלום. חיים ארלוזורוב, הבן הרופא של שאול, אמר לי שהוא מכבד את רצונו של אביו ומשאיר את המצב כמות שהוא.מירב הבת העיתונאית אמרה שאין לה שום דבר נגד הילדים של אבא אחימאיר, אך היא יודעת שקיום הסולחה יחייב את שני האחים להקדים ולבקש סליחה והם לא יעשו זאת. לא נותר לי אלא לקוות שהזמן בכל זאת יעשה את שלו ובעזרת הרוח החדשה בעם המבקשת אחדות יבואו גם ימים של פיוס.  אשרי המאמין.

פוצ'ו

אורי יסוד : משפחת ארלוזורוב היקרה

בישיבת מועצת קריית חיים ב-17.6.1933, מודיע החבר יהושע שרפשטיין על הרצחו של ד"ר חיים ארלוזורוב ומציע: 1 . לקרוא את שכונת העובדים בשם "עיר חיים" ארלוזורוב. 2 . להקים במקום אנדרטה של המנוח. ועד קריית חיים קיבל את ההצעה של החבר שרפשטיין, פרסם מודעת אבל מסוגננת תוך החלטה מודגשת בחתימתם של 11 חברים שבמקום מרכזי תוקם אנדרטה לזכרו של חיים ארלוזורוב. זה כמובן לא קרה במהלך 90.השנים האחרונות ונראה שגם בימים הבאים זה לא יקרה. שאול ז"ל שנתייתם מאביו בגיל צעיר מאד עשה כל חייו מאמצים גדולים לדעת מי רצח את ארלוזורוב? זה היה חשוב מאד עבורו, אך הוא לא צלח! הקשר של שאול עם קריית חיים לא נסק לשמיים ונשמר נמוך על קו המים. לימים כאשר הוחלט בוועד קריית חיים להסיר תמונתו של חיים ארלוזורוב, פרץ ויכוח עז בין שאול לגיורא פישר שהביא לניתוק יחסים מוחלט. איש לא חש בעניין ולא היה מוטרד מכך. לימים נערכנו (צוות מצומצם ומלוכד), לעריכת חגיגות שנת ה-75 והצעתו של ד"ר דן רונן. לנסות ולהקים מחדש את יחסי משפ' ארלוזורוב עם קריית חיים הייתה אתגר גדול! המשימה שהוטלה עלי ועל ד"ר חדווה טרגר הייתה מאד מאתגרת קשה וקרובה  לחוסר הצלחה מוחלט. מבלי לחטט יותר מדי באירועי התקופה ההיא הצלחנו! קבלת הפנים הייתה מרשימה ומרגשת בני המשפחה קיבלו תעודות יקיר העיר ודף חדש במערכות היחסים נפתח. זמן קצר לאחר מכן מתקיימת האזכרה הרשמית המשפחתית לחיים ארלוזורוב הנערכת אחת לחמש שנים עם נושא מוגדר מראש ובאותה שנה הנושא היה יישובים ואתרים הנושאים את שמו של חיים ארלוזורוב. שאול בחר בי לייצג את קריית חיים וזה מאד ריגש אותי. התנייתי השתתפותי בנוכחותם של חניכי תנועות הנוער וזה ריגש את כולם. ביני ובין שאול ומשפחתו התפתחה מערכת יחסים חמה של קשרים והצטערתי מאד לשמוע על פטירתו, גם כששאלת מי רצח את חיים ארלוזורוב נשארה בלתי פתורה וחוסר היכולת האובייקטיבי להגיע לחגיגות ה-90.

משתתף ואתי כל משפחתי בצערכם, מקווה שנמשיך במערכת יחסינו.

             אורי יסוד

       רחוב אוסישקין 9

   קרית מוצקין 2632409

1    

בני קריית חיים באבל על מותו של שאול ארלוזורוב, בנו של ד'ר חיים ארלוזורוב ז'ל שלזכרו שם הקריה.

שאול ארלוזורוב {העברה מויקיפדיה.}

שאול ארלוזורוב (נולד ב-1930, נפטר 13.2.2024) היה מומחה מים ישראלי, לשעבר סגן נציב המים ויושב-ראש אגודת מהנדסי המים בישראל.

נולד בשנת 1930 בתל אביב, בן לסימה וחיים ארלוזורוב. בשנת 1933, בהיותו בן 3, נרצח אביו על חוף ימה של תל אביב. היה חניך קיבוץ גניגר ולמד בגימנסיה הרצליה, בן מחזורם של השופט יצחק זמיר והסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו). בשנת 1948 התגייס לפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות שירת כמכונאי וכמטילן בטייסת הגליל. לאחר קום המדינה היה טייס בחיל האוויר ומילא תפקידים שונים במודיעין חיל האוויר.

למד הנדסת מים ומכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. משנת 1955 עבד בחברת מקורות, ושימש בה במשך שנים בתפקידים בכירים. בשנת 1967 יצא לשנת שליחות בגאנה מטעם תה"ל לקדם את תכנון המים בעריה המרכזיות אקרה וטמה[1]. בין השנים 19691977 שימש כסגן נציב המים[2]. בין השנים 19801993 עבד כמנהל פרויקטים בתחום המים בבנק העולמי בוושינגטון. בשנת 1995 היה יושב-ראש הוועדה הציבורית לבחינת ניהול משק המים בישראל. בסוף שנות ה-90 נבחר כיו"ר אגודת מהנדסי המים בישראל. עובד כיועץ עצמאי במספר פרויקטים גלובליים.

ארלוזורוב מעורב במיזמי הנצחה של אביו, חיים ארלוזורוב, ומרצה בפורומים וכינוסים לזכרו. גם לאחר מסקנות ועדת החקירה הממלכתית לרצח ארלוזורוב הוא דבק בגרסה המקורית לפיה רוצחי אביו הם אנשי התנועה הרוויזיוניסטיתאברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט.[3]

שאול ארלוזורוב היה נשוי לפלור, ולהם שלושה ילדים. כיום הוא נשוי לשושנה אפלבוים, ולהם בת. מתגורר בתל אביב. בתו היא העיתונאית מירב ארלוזורוב. בתו, עורכת הדין מיכל ארלוזורוב, היא היועצת המשפטית של חברת מכתשים אגן. נשואה לד"ר ירום טורק, מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום רפואת השיניים – אחיה של פרופ' חנה יבלונקה.

שחר רביד: שוויון בנטל.

עוד בעולם הישן, זה של ה6.10, היה נושא נפיץ במיוחד שהתעלה על הכל, גם על הרפורמה המשפטית והוא השוויון בנטל. והנה, 4 חודשים אחרי האסון המטלטל ביותר בתולדות המדינה, הממשלה שלנו שוב לא מפספסת הזדמנות לפספס הזדמנות ועולה על המוקש הלוהט הזה. כי מה משמעות חוק הגיוס הבזוי הזה? קודם כל, במקום לנצל את השבר שפקד אותנו כאומה לתיקון ובנייה מחדש, אנחנו משמרים את המצב הקיים והבלתי נסבל בו יש אפליה בין דם לדם. אחר כך, אנחנו לוקחים את חוסר השוויון שנוצר בסעיף הקודם ומשדרגים אותו כך שאותה אוכלוסייה מצומצמת שעליה מוטל הנטל הצבאי תמשיך לעשות זאת לאורך זמן ממושך יותר ולמשך מספר ימים רב יותר כל שנה. כמה משדרגים? בעוונותיי, יצאתי לקצונה בסדיר ולכן מראש שירתתי חמש שנים ולא שלוש (או אפס שהייתי משרת אם סבא שלי לא היה חוזר בשאלה).אבל מה שלא מספרים לך כשאתה מתגייס, זה שהסדיר זה החלק הקצר בשירות הצבאי שלך. התיקון החדש מציע להאריך את השירות של קצינים עד לגיל 50, עם תקרה של 86 ימים בשנה ( שגם אותה אפשר לשבור כמובן). סך הכול 3 חודשים כל שנה למשך 25 שנים לכל הפחות. 6 שנים נוספות של שירות צבאי מלא. תנו לזה לחלחל רגע.

11 שנה של שירות צבאי לגבר חילוני או מהציונות הדתית מול אפס, אפס שנים (!) של גבר חרדי או ערבי מקביל. אני שם רגע בצד את הקטע הזה שאנשים ממש מתים בשירות הצבאי שלהם, אבל איזה מעסיק שפוי יקבל לעבודה שלו קצין שרבע מהשנה (לא כולל חופשות, חגים וימי מחלה) לא יהיה בעבודה.איזה עצמאי יכול להקים עסק כשרבע מהחיים שלו הוא לא נמצא בעסק בכלל? מי בת הזוג שתחתום על להיות אמא חד הורית אפילו שבן הזוג שלה לא בקבע? מי האבא שיסכים להיות הורה נוכח נפקד בשנים הכי משמעותיות של גידול הילדים? אף אחד לא יכול להתפרנס ממחמאות, וכשהמגזר שמשרת במילואים הוא גם הקטר שמניע את המשק, להיעלמות שלו יש השלכות כלכליות כבדות על כולנו. אם המדינה הזאת חפצת חיים, היא חייבת לגייס עוד אוכלוסיות שיעזרו למשוך אותה קדימה, השבר הזה הוא הזדמנות יוצאת דופן לתקן את העוול ההיסטורי הזה, ואם זה לא יקרה עכשיו, אני לא יודע אם אפשר יהיה לתקן את זה.

בתמונה- ילד יום הולדת ואבא במילואים שבמקרה היה בבית.

ואלה אנשי הפלדה המגינים עלינו.

שריונים שישים ותשע להקת גייסות השריון { העברה "משירונט "}"
מילים: יורם טהרלב
לחן: משה וילנסקי


בגאון הירדן,
באום שורט ואום צוץ,
במטע הדקלים,
בחצר הקיבוץ,
במקום בו הקיץ אדום ובוער,
אך הגבול בו אדום ולוהט עוד יותר –

שם השריונים, שם השריונים,
שם השריונים מחכים לפקודה,
מרכבות הברזל ואנשי הפלדה!
(ואנשי הפלדה)

במרומי הגולן,
מישורי הסופות,
מול שלגים מקפיאים
ורוחות סוחפות.
מי דובי הצפון אדירי התותח
הרובצים בדממה וצופים למזרח.

שם השריונים, שם השריונים…

במדבר הצהוב,
בדרכים אפורות,
על גדות התעלה,
בעמקי מחפורות,
אגרופים נקפצים מוכנים להלום,
שיבוא וגם אם לא יבוא השלום.

שם השריונים, שם השריונים…

בעורקי המדבר,
בנתיבי ההרים,
על חופי הירדן,
בחורשות וכפרים,
במקום בו ניצב האויב, אז מולו,
אם ראיתם אותם ואפילו אם לא.

שם השריונים, שם השריונים…