Get Adobe Flash player

גייזי:אחי הגדול דוב

                                                 אחי הגדול דוב.

     הייתי בן 14, לפני 71  שנה ביום אביב ריחני של חודש אפריל, כאשר אחי הגדול דוב,  נספה בקרבות מלחמת תש"ח.

 אחי הגדול דוב ,לימד אותי לרכב על אופניים , לדהור במורדות הדיונות אחרי הגשם, לחתור במשוטים, להתגנב לרכבת ולזנק ממנה בשעת הנסיעה  אל ערמות החצץ והזיפזיף שבצדי המסילה, אחי לימד אותי לדכא את הפחד, בין הדוכנים של השוק הערבי בעיר התחתית של חיפה. יחד דילגנו על  הבלטות של המדרכות בחיפה, "בלי לדרוך על הקווים" יחד נכנסנו לנמל חיפה בהתגנבות יחידים. אחי הגדול לימד אותי לשחות, לעבור את הגלים בים סוער, לשחות אל המצופים של חברת הנפט. יחד הלכנו לדוג בנחל הקישון  , אחי לימד אותי איך תופסים "ארי-נמל"  ואיך מחליקים מן העץ בלי לקרוע את הבגדים.   עם אחי דוב הייתי רותם את הפרדות לעגלה ויוצא לשדה לקצור את המספוא בחרמש, "לבנות" את ערמת החציר על הפלטפורמה.

     אחי דוב לימד אותי הכל ,   היום שאני כבר גדול, בן 85 , אחי דוב נשאר נער נצחי שטרם מלאו לו 19 שנים.....             

                                                                       גייזי שביט,  

 

 

מכתב מקיבוץ דן(בלי תאריך)

 

דן  (בלי תאריך)

להורים שלום רב,

קודם כל תודה על ההודעה ששלחתם לי בעיתון. בל זאת הייתי יותר מרוצה עם היו מגיעים המכתבים.   אני שמח שאתם בריאים.  הערב תקפה אותי הרגשת יתמות מוזרה , אולי מפני הגעגועים אליכם ,אולי בגלל היפרדי  מחברים קרובים , בדרך כלל ,פה אני מרגיש טוב , אבל הערב באופן מיוחד תקפה אותי העצבות ואיני מבין מדוע.

    אני גר פה בצריף, מסביב יושבים הבחורים וכותבים מכתבים, יש לציין שגם אני התחלתי קצת לכתוב. לא קל להסתגל לחיים כאלו , כל יום אני מסתובב  בסביבה לשם מטרה מסוימת  ונהנה מן הנוף. אינני עובד, אבל משהו אחר חי חיים טובים. לפעמים שמח וטוב ולפעמים גם עצוב.    רוב הבחורים נלקחו לירושלים והבנות נמצאות בדגניה.  ברחוב שלנו בקרית חיים, ודאי אבל על מות איתן גאון, בחיק העתיד עוד נכונו לנו  הרבה צער ומכאובים, אך אף על פי כן נמשיך בדריכות הגוף והנפש ועל הכל הרגשת הגורל המשותף עם החברים, על כל גילויי החברות והנכונות של כולם לסלוח איש לרעהו. הרבה בחורים חדשים פה, היום מחשיך והבחורים מתאספים ומתחילים לשיר. אני ממשיך לכתוב ורואה אתכם קוראים את המכתב וכנראה גם חושבים עלי קצת.  אל אליעזר אני מתגעגע מאד , מאד נכסף לראותו.

האם קבלתם את מכתבי ובקשתי שתשלחו חצי לירה, אני מבקש עוד פעם, כי זה נחוץ לי. הפגישה עם החברים הייתה לי פיצוי יקר לאחר ימים של עבודה מאומצת ומתוחה.  אילו ראיתם מה עמוקים ויפים גלויי החברות בין האנשים. יש רגעים של דכדוך ועייפות שאיני מסוגל לעשות מאומה, ואז היחס החברי מוסיף משהו.      מצויים פה מעפילים שמכתב כלל לא מגיע אליהם, ההורים נשארו הרחק בגולה, אין מי שיכתוב להם. כמה ריחמתים  באותו  הרגע שקבלתי מכתב מדגניה.לעומתם רואים בחורים שמקבלים בשפע בכל טוב, חבילות וכספים. ואז מתעורר הרגש ומחלקים את מה שיש בין כולם.   אני מבקש שתכתבו לי, זה כל כך טוב לקבל מכתב מהבית  בזמן כזה.  אילו ראיתם איך האנשים נעשים כל כך טובים ומה קורן מפניהם ומתוכם באותה שעה.

                         הנה עכשיו הביאו לנו רשימה של שמות חברים נעדרים. יושבים ומבטים ברשימה ושותקים. חברים המוכרים לנו אחד אחד. סלחו לי  שכתבתי זאת , זה בא במפתיע, כולם הפסיקו את השירה  שרר שקט , ידענו שנפלו חברים, לא את כולם הכרנו, וחשבנו שהשמות לא מוכרים, אבל הועמדנו בפני העובדה: הלכו שלושה חברים שלנו.     אסיים בברכות שלום ולהתראות, ותענו מהר.      דב.

גייזי הערה: לאחר קבלת המכתב, אמא בקשה את שמות החברים העולים שאין להם משפחות בארץ,והייתה שולחת גם להם חבילות ומכתבים....